מאז נפתחה המלחמה לא מעט ביקורת מוטחת לכיוונו של ראש הממשלה, על אי לקיחת אחריות לנקודת הכאוס שהגענו אליה - כאוס ומחדל שלא זכור כאן גם לא ממלחמת יום כיפור ולא מאז קום המדינה. אמש הצהיר ראש הממשלה כי "כי כולם יצטרכו לתת תשובות, גם אני". נדמה כי בפעם הראשונה ניסה לרמוז נתניהו כי הוא שומע את קולות הביקורת שעולים מן האזרחים, אך גם אתמול הוא רמז על כך רק במעט, כשהוא לוקח את כולם יחד איתו. רמז, ולא אמר זאת במפורש.
מאז יום שבת 7 באוקטובר אנחנו עורכים השוואות לאירועי עבר, יום כיפורים, השואה ואסון התאומים. חזרה לאירועי עבר וניסיון להשוואה היא לא מקרית. אנחנו נוטים לא מעט לשוב אל העבר ואל ההיסטוריה הרחוקה ברגעי משבר ואסון כדי לבחון צעדים קדימה, כדי להבין מה שקרה. על אותה תבנית מחשבה, מעניין לבחון לא רק את אופי המקרים אלא גם איך התמודדו בעבר ראשי הממשלה עם אירועים קשים של מחדל, אובדן ומלחמה. אומרים שאלו שלא לומדים מן ההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב. חובתנו לחזור לעבר ולהסיק את המסקנות.
על מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, נכתבו הדברים הבאים: מסקנותיה של ועדת החקירה המיוחדת שהוקמה כדי לברר את אירועי הטבח פגעו בתדמיתה של ממשלת בגין. בגין הושפע מאוד מכל אלה, ובעיקר קרעה את ליבו ההפגנה המתמשכת מול מעונו הרשמי, שבה הוצב שלט שעליו צוין בקביעות מספר החללים בפעולות בלבנון, שהלך וגדל. מכה קשה נוספת ניחתה עליו בעת המלחמה עם פטירת רעייתו האהובה עליזה ב-14 בנובמבר 1982.
המלחמה ותוצאותיה גרמו לבגין לבטי נפש קשים, ונוסף עליהם הקשה עליו מצבו הבריאותי. בשלהי שנת 1983 הודיע על התפטרותו, שלא ניתן לה נימוק רשמי. מאז סירב להסביר את מניעיו ולהביע את דעתו בסוגיות ציבוריות. בשנות חייו האחרונות נמנע מלהופיע בציבור ובילה בהסתגרות בביתו.
על גולדה מאיר, ראשת הממשלה במלחמת יום כיפור, נאמר כי "ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות מאיר אף אמרה כי אם התחזיות הללו תתממשנה, לא תראה עוד טעם בחייה... המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה להגיש את התפטרותה בעקבות ההאשמות החמורות שהוטחו נגדה לאחר המלחמה, מצבה היה קשה מאוד... בצוואתה ביקשה שלא יינשאו הספדים בהלווייתה, ושלא ייקראו אתרים על שמה".
רק מתוך שתי הפסקאות האלה עולה תמונה שונה לחלוטין ממה שאנחנו רואים היום. לרגע אחד לא ראינו בראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבירה רגשית אנושית אמיתית - מה שכן נראה באופן ברור דווקא אצל הנשיא ביידן - ייסורי מצפון עמוקים וכאב. תגובה אנושית אותנטית ולא מהונדסת וזאת עוד לפני שלב לקיחת האחריות באפן ברור ומוצהר. אולי באופן מדויק נאמר כי מנהיגות לא אמורה להיות רק מפגן של כוח אלא אחריות. יותר מידי מנהיגים חושבים שלהיות מנהיג זה להיות בעל הכוח רק שהם שוכחים שעם כוח גדול באה גם אחריות גדולה.
על לקיחת אחריות של יצחק רבין נכתב כי "לאחר כישלון פעולת החילוץ של החייל נחשון וקסמן, רבין התייצב מול המצלמות במסיבת העיתונאים ואמר אני אחראי". הוא לא הסתתר מאחורי גבם של הרמטכ"ל ושאר המפקדים ולא האשים אותם אלא לקח אחריות כדרג מדיני שמנחה ומאשר את פעילות צה"ל.
ההישענות על העבר במבחן ראשי הממשלה לא משאירה הרבה סימני שאלה בנוגע לאחריות מנהיגותית בזמני משבר ומלחמה. האם תגיע ההצהרה "אינני יכול עוד"? ההיסטוריה בעצמה דורשת את התשובה.
הכותבת היא עמיתה במכון למדיניות העם היהודי, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית מהאוניברסיטה העברית.