אריאל ואליי ובתם יעל, תושבי כפר עזה, היו בביתם באותה שבת שחורה לפני שבועיים והצליחו לצאת ממנו תוך כדי שהוא נשרף, כשבלוני הגז התפוצצו.
יוסי גולן, אביו של אריאל, מתגורר בסמוך לבנו בקיבוץ. הוא ואשתו נכנסו לממ"ד כשהחלו המטחים הראשונים של הרקטות. "היינו בממ"ד, ולא היה קשר עם אף אחד. רק בקבוצת הקיבוץ ובהודעות של תושבי השכונה", הוא מספר. "היה קשה מאוד להבין מה קורה, ניזונו רק ממה שקראנו. ידענו שיש מחבלים והם זורקים רימונים".
הקרב בכפר עזה היה אחד הקשים ביום הזה, ונמשך שעות ארוכות. יוסי מספר כי לאחר כמה שעות בהן הוא ואשתו נצורים בממ"ד, הוא קיבל הודעה מבנו אריאל: "אנחנו אוהבים אתכם". זה קרה כשמחבלים החלו לצור על הבית בו שהה, יחד עם אליי ובתם בת השנה וחצי, יעל. "מבחינתנו מדובר בתסריט אימה", מספר יוסי. "גם עכשיו אני רועד. הייתי בטוח שזה הולך להיגמר רע. אני מנסה לדבר מהבית עם החפ"ק לבקש שישלחו כוחות כי יש אצלם מחבלים".
שעתיים אחרי ההודעה הזו קיבל יוסי אות חיים מבנו. הוריה של כלתו קיבלו טלפון מאליי שהם בדרך לסורוקה. "ברגע ששמענו את זה נגולה אבן מליבנו", סיפר יוסי.
רק אחרי שעות רבות מבינים יוסי ושאר בני המשפחה את מה שהתחולל בביתו של הבן אריאל. "המחבלים הציתו את הבית וזרקו בלוני גז לתוכו". כשהדירה עולה באש והמחבלים מסביב, אריאל ואליי החליטו להגיע אל המקלחת ולהימלט מהאש. "הם איכשהו פתחו את הדלת של הממ"ד וברחו למקלחת. בזמן הזה המחבלים המשיכו לירות על הבית". לאחר שהם שפכו מים, אחד המחבלים זיהה אותם במקלחת, אליי ואריאל הרימו את יעל ומחליטים לברוח מהבית. "הם מתחילים בריצה כשהם סובלים מכוויות קשות. הם הצליחו לברוח מהבית ורצו כ-600 מטרים. בין לבין הם מתחבאים, כל זה עם כוויות על גופם. הם הצליחו להגיע לנקודה שראו את הצבא, חיילי גבעתי, ואז פינו אותם לבית החולים".
אריאל ובתו התינוקת, נכדתו של יוסי, יעל, כבר מתחלים להתאושש. במשפחה מקווים שגם אליי, שכרגע עדיין מונשמת, תחלים.