ירון מאור, תושב קיבוץ ניר עוז, התעורר בשעה 6:30 ובמהרה גילה כי מחבלים חדרו לקיבוץ. תחילה הסתתר עם אשתו וילדיו בממ"ד, ולאחר מכן הבין כי עליו לצאת ולהילחם. הוא יצא מהמרחב המוגן, ביצע מארב, עמד בגבורה גם כשהושלכו לכיוונו רימונים - וחיסל את המחבלים. בסוף, הוא חזר למשפחתו שחיכתה בממ"ד בעוד ביתם עולה בלהבות. בשיחה עם רדיו 103FM הוא טען כי צה"ל נטש את הישוב, והתושבים נאלצו להגן על עצמם: "הצבא לא נלחם, לא הרג מחבל אחד".
עד כמה נפגעתם?
"חשוב לי לציין שאנחנו קיבוץ ניר עוז. שכחו אותנו, אם זה הצבא, אם זו המדינה. ניר עוז יושב בדיוק בין קיבוץ מגן לקיבוץ נירים".
זה באמצע?
"כן, בדיוק".
באזור כיסופים?
"כן".
כמה נפגעתם באירוע?
"אנחנו קיבוץ של 450 נפש, אנחנו יצאנו 160 מהקיבוץ".
כמה נרצחו?
"יש חטופים, יש רציחות".
כמה?
"אנחנו לא יודעים מספרים עדיין".
מדברים אצלכם בקיבוץ, מתוך 400, על כ־100 נרצחים?
"במספרים האלו, כן".
ספר לנו מה עבר עליכם?
"בקיבוץ ניר עוז, הצבא לא נלחם, לא הרג מחבל אחד, והיו מאות, אחד הוא לא הרג אצלנו בקיבוץ. בקיבוצים אחרים, הייתה אותה תופת אולי, אבל היה כוח שנלחם. היחידים שנלחמו כמו אריות זו כיתת הכוננות ומי שהיה לו אקדח אישי או כל דבר אחר".
מה עבר עליך?
"היה לנו צבע אדום ב־6:30, אני ואשתי הכנסנו את הילדים לממ"ד, במקביל הייתה לנו ילדה אחת גדולה שישנה אצל סבתא בקיבוץ, עם עוד נכדה. ב־7:15 קיבלנו הודעה שיש מחבלים בקיבוץ בלבוש ליד המרפאה. היינו בטוחים שזה עוד סבב קטן ויוצאים מהממ"ד עוד כמה דקות, ואז אשתי אמרה לי 'תביא מהר את האקדח'".
"בשעה 9:00 התחילו הודעות 'הם אצלי, שורפים לי את הבית, שמישהו יעזור לי, אני פצוע, תשלחו מישהו, ואין מי לשלוח'. ואז הבנתי את האירוע. ב־9:20 שמעתי רעש חזק אצלי במרפסת, ואז אמרתי לאשתי 'אני חייב לצאת, אין לי ברירה, לפחות אתם תשרדו'. יצאתי מהממ"ד, ראיתי מהחלון של השירותים במרפסת בין 10 ל-15 מחבלים. באינסטינקט רציתי לירות עליהם, איכשהו עצרתי ברגע האחרון, אמרתי, 'אעשה להם מארב בתוך הבית, מי שייכנס אני אירה בו'. למזלי הייתה לי פלדלת, הם לא הצליחו לפתוח אותה. אז אחד המחבלים נכנס דרך החלון, איך שהוא הוציא את הראש, התקדמתי אליו ונתתי בו שתי יריות. מטווח כמעט אפס הוא נפל החוצה".
ירית לו בראש?
"כן, ואז כל החבר'ה שנמצאים שם התחילו לצעוק באטרף, כנראה ללוחם. הגיע לוחם, ריסס לי את הבית, תוך כדי זרק לי רימון, רצתי מהר לחדר פנימי, נכנסתי לחדר של ההורים, הייתה שם מקלחת, נשכבתי שם, הרימון התפוצץ, לקח לי זמן להתאושש, יצאתי החוצה מהמסדרון אחרי מספר דקות, ראיתי עוד מחבל נעמד לי במטבח, הוא הרים את הראש, ראה אותי, נבהל, התקדמתי אליו, יריתי בו שתי יריות בפלג גוף העליון. הוא נפל, ואז עוד יותר נהייתה המולה בחוץ. הגיעו עוד לוחמים, ירו לי על הבית, זרקו לי עוד רימון, רצתי לאותו מקום, התחבאתי, במקרה הזה הוא לא התפוצץ, אחרי זה יצאתי עוד הפעם, ראיתי עוד רימון, רצתי לאותו מקום, כל הזמן הזה, זה בערך שעה וחצי".
בערך שעה וחצי שבמהלכה הם זרקו לך רימון פנימה.
"בפעם הראשונה כשהסתכלתי מהחלון, כשיצאתי מהממ"ד, ראיתי שהתעסקו לי בסוכה, היה להם חשוב להפיל לי את הסוכה. אחרי שהייתי ברימון השלישי והתחבאתי בשירותים, הם שינו אסטרטגיה, הם באו אליי מאחורה, איך שאני ראיתי שהם מסתודדים לי בחדר שהתחבאתי, לא חיכיתי הפעם שייכנסו ישר הפעלתי עליהם את כל המחסנית שהייתה לי, מה שנשאר".
כמה מחסניות היו לך?
"2".
פגעת בהם?
"כן, שמעתי את הקולות, זה כשהם באו מאחורה. הם היו בטוחים שאני מת כבר, ואז נזרק לי רימון לתוך החדר ורצתי מהר למבואה של הממ"ד. הרימון התפוצץ, לקח לי זמן להתאושש ממנו, איכשהו יצאתי לכיוון החדר, אני ראיתי שזרקו לי בקבוק תבערה, המזרן התחיל להידלק, התחלתי להילחץ, באיזשהו שלב, עצרתי את עצמי ואמרתי 'עדיף שהבית יישרף ואני אכנס לממ"ד'. חזרתי לממ"ד, צעקתי לאשתי, 'תפתחי לי', היא לא האמינה שאני חי. במשך כמה דקות צעקתי לה, בסוף היא פתחה לי והופתעה בכלל שאני חי. נשארנו בממ"ד, השריפה כנראה נכבתה. אחרי שעה-שעתיים, הם חזרו אליי הביתה, ירו לי על דלת הממ"ד מרחוק, כנראה לקחו את הגופה של המחבל ואז שרפו את הבית עד היסוד".
לא נשרפתם בתוך הממ"ד?
"אמרתי לאשתי 'אנחנו נמתין', שמנו מגבת בדלת, אמרתי לאשתי 'נחכה כמה שאנחנו יכולים, כי אם נצא מהחלון, בטח מכוונים עלינו קנה', המתנו כמה שיכולנו, כבר היה שלב שלא יכולנו להמתין. אשתי אמרה לי 'אנחנו חייבים לצאת', פתחתי חלון, אשתי הוציאה את כל הילדים, איך שעמדתי על אדן החלון, הגיע כוח ימ"ס".
באיזו שעה זה?
"ב־13:40".
ב־6:30 קיבלת את ההתרעות, ב-9:30 יצאת מהממ"ד, ואז שעה וחצי עד 11:00, אתה ניהלת את הקרב. עד 13:30 אתם הייתם בממ"ד כשהם שורפים את הבית מבחוץ, ואז יצאת.
"נכון. איך שהייתי על אדן החלון עם האקדח, כוח ימ"ס בא לכיווני, לדלת הראשית, והוא היה בטוח שאני מחבל. ראיתי את כל הלייזרים עליי, צעקתי להם 'שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד', שיידעו שאני יהודי. הם עדיין לא האמינו, מפקד הכוח תפס את היד של אשתי ואמר, 'מי זה?' היא אמרה לו, 'בעלי'. הוא אמר לה, 'איך קוראים לו?', היא אמרה 'ירון, תעזוב אותו', רק אז הוא השתכנע. ואז הוא אמר לי 'קח אותנו לחיים פרי, יש שם מחבל'. אמרתי לו 'אתה רוצה שאקח אתכם? תשאיר פה שני לוחמים על המשפחה שלי, אני אקח אתכם'. ואז לקחתי אותם לחיים פרי. הלכנו לחיים פרי והאישה הייתה בתוך הממ"ד והיא סיפרה שחטפו את בעלה, ואז בשעה הזאת מצאו את הטלפון שלי ושלחו הודעה וביקשו 'מי ששומע רעשים, שיודיעו לנו ונגיע', אבל לא היה מחבל אחד בקיבוץ".
כשהגיע הכוח הזה, כבר לא היו מחבלים בקיבוץ?
"אין, ואני משתגע מזה. היו כמויות בקיבוץ".
היית בקרבי?
"הייתי בגבעתי. יש עוד הרבה סיפורים במקביל, הבת שלי הייתה אצל סבתא, והסבתא, אישה בת 70, נאבקה עם המחבלים שעות על הידית, וירו לה בדלת, הכדור עבר לתוך הממ"ד, בנס עבר לידה. היא הצליחה לעמוד מולם, והבת שלי אמרה לי 'בוא תציל אותנו, סבתא לא מצליחה להחזיק', אמרתי לה 'מי שיוצא מת'. עברנו לינץ', כיתת הכוננות שלנו נלחמה כמו אריות. אלה היו נחילים של אנשים".
אתה מצליח לישון בלילה?
"לא הרבה, אבל ישן קצת, כן".
אתה נעזר באנשי מקצוע?
"כן, עוטפים אותנו פה, אבל גם אנשי המקצוע, הם לא יודעים להכיל דבר כזה".
אתה מתכוון לחזור הביתה?
"זו שאלה קשה. אני רוצה שייבנו את קיבוץ ניר עוז על חוף ים בעזה, זה הפיצוי היחידי שאני אהיה מוכן לחזור הביתה".
למחוק את עזה?
"לא יודע על המושגים האלו, שיעשו צי של אוניות ושייבנו להם. יש כל כך הרבה מדינות מוסלמיות, שיעשו להם פינה, שיתחילו להעמיס אותם".
כמה שנים אתה בקיבוץ?
"בערך 12, 14 שנה".
הקטע עם ה'שמע ישראל' הוא מטורף.
"זה מה שהציל אותי. שהוא ידע שאני יהודי. היה לי טיימינג מושלם, אני הרגשתי שיש לי השגחה".
"הפחד שלנו זה לא עכשיו, זה עוד שבוע, עוד חודש, חודשיים, שלוש, הקיבוץ שרוף, ויותר מזה, הנפשות שלנו שרופות. מי שלא חווה את זה, זה לא נתפס. הוא לא יכול להבין את מה שעברנו. אי אפשר להבין את מה שעברנו. עברנו טבח, והיינו לבד. צה"ל לא עזר לנו. אני כל בוקר אומר לילדים שלי 'אנחנו זכינו להיות צברים, לגדול בארץ ישראל, יש לנו מדינה שתגן עלינו', ככה חינכו אותי, זה משהו לא מובן מאליו, והפקירו אותנו".