סיון פאוקר, בן 21, ישן בסוף השבוע שעבר אצל בת זוגו בכפר עזה, כקילומטר מהגבול עם רצועת עזה. "התעוררנו מצבע אדום. בהתחלה הכול היה נראה רגיל, ואז ראינו שקורה משהו לא שגרתי כי שמענו הרבה יריות", הוא מספר מחדרו בבית החולים שיבא בתל בשומר. על החדירות ליישובים החלו לשמוע דרך החדשות בטלוויזיה. "דפדפנו את זה, ואז קיבלנו הוראה להישאר בבתים, לכבות אורות ולנעול את הממ"ד. בסוף ההודעה התחלתי לשמוע צרורות ירי. אנחנו מבינים שבאמת יש חדירה. עוברות, שעה, שעתיים, ואף אחד לא מגיע לעזור".
בשיחה עם וואלה!, פאוקר משחזר את רגעי הפחד. "חיפשנו חילוץ בכל הקבוצות של הקיבוץ, מחכים להודעות שהצבא הגיע, ולא מקבלים. אחרי שלוש שעות, באזור 09:00, אנחנו שומעים את הירי מתקרב. בקבוצה כותבים שהתקרבו לדירות הצעירים, שבהן היינו גם אנחנו", הוא אומר. זמן קצר אחר כך, המחבלים הגיעו גם אליהם.
"שמענו את חלון הבית מתנפץ ואת הדלת נפתחת. מחבל נכנס ומדבר בערבית, הולך על הזכוכיות. קמתי להחזיק את דלת הממ"ד ולהשאיר את הידית למעלה כדי שתישאר נעולה", הוא מספר. בידיים חשופות, פאוקר נאבק על חייו שלו ושל חברתו במחבלים שהחלו לנסות לפרוץ פנימה. "קולות הירי נגמרו, ואנחנו שומעים צעדים ושיחה בערבית בין שלושה לארבעה מחבלים שמנסים לפתוח את הדלת, ואני נלחם איתם עליה. בפעם החמישית כשלא הצליחו, התרחקו וירו לכיוון הדלת עם כדורים חודרי שריון. הם חדרו ופגעו בי בידיים. נכנסו מהכף יד ויצאו". בעקבות הירי הפסיקה התחושה בידיו. למרות הפציעה, הוא לא נסוג מהדלת. "אחרי זה ניסו עוד פעם והמשכתי לשים את הידיים על ארונית שהשענתי על הדלת, כשאני כבר לא מרגיש אותן".
בשלב זה, הוא מחליט שאין ברירה אלא להימלט. "חברה שלי יצאה מתחת למיטה עם רסיס ברגל. וניסתה לשים לי חוסם עורקים מאולתר מפיסת בד. הידיים שלי כבר לא תפקדו, אז ביקשתי ממנה לפתוח את חלון הממ"ד כדי שנברח. יצאנו והתחלנו לרוץ כשאנחנו בתחתונים, כשאין לנו מושג אם נפגוש שם בחוץ מחבלים. בדרך ניסו לירות עלינו והתפצלנו. אני המשכתי ישר והיא נכנסה לבית אחר. חזרתי לאסוף אותה וצעקתי את השם שלה. כשהתקרבתי היא לחשה 'אני פה' מתוך כוך בין מחסן לבית. החלטנו לרוץ לבית של ההורים שלה, מרחק של 50 מטר".
כמו אחרים, גם הוא נתקל במחבלים שניסו להידמות לחיילי צה"ל וגרמו לבלבול בניסיון הבריחה. "מולנו היו שתי דמויות לבושות מדי צה"ל ולידן כלב. הנחתי שהם חיילים. כשצעקתי לעברם הם ישר סטו הצדה וברחו והבנתי שכנראה שהם מחבלים. הגענו אליה הביתה, נשכבתי במטבח, ואבא שלה הביא את הרצועה של הכלב שלה ועשו ממנו חוסם עורקים מאולתר גם הוא, אבל טוב יותר". פאוקר, שהשתחרר לפני חצי שנה משירות צבאי בתור חובש, הנחה אותם כיצד לעשות זאת. "אבא שלה עמד במסדרון עם אקדח ושמונה שעות חיכינו לחילוץ. ראינו שהוא לא מגיע. בן דוד שלי שנמצא ביחידה מובחרת התקשר לחברה שלי ואמר לה 'אני חייב שתשלח לי מיקום, אני בא לחלץ אתכם'. הוא הגיע מהר, חבר אלינו עם הצוות שלו והוציא אותנו בסוואנה. משם לקחו אותי באמבולנס ובמסוק לשיבא".
כעת, הוא מתחיל את תהליך השיקום של ידיו בבית החולים. אולם הקושי האמיתי הוא אחר, מעיד פאוקר. "רוב הכאב נפשי. זה חוזר אליי כל פעם. הוא לא עובר עם תרופה, אלא עם נשימות והרבה עזרה".