כשהחלו האזעקות בכרם שלום, עמיחי שינדלר, אשתו וששת ילדיהם, בני שנה עד עשר, מיהרו להסתגר בממ"ד. חצר ביתם משקיפה מקרוב על החומה המפרידה בינם לבין רצועת עזה. כשהיא נפרצה, הם היו מהראשונים לספוג את האש.
מתוך המרחב המוגן, הם שמעו דיבורים במבטא ערבי בביתם. עמיחי תפס את דלת הממ"ד ואשתו התקשרה לכיתת הכוננות. "המחבלים אמרו שהם חיילי צה"ל ובאו לעזור להם. הוא הבין שזה לא נכון ושאג עליהם 'עופו מפה, אני אהרוג אתכם'", סיפרה אמו, סיגלית. "עמיחי החזיק את דלת הממ"ד שלא ננעלת ולא נתן להם להיכנס, הדף את הדלת חזק כשמהצד השני הם מנסים לפתוח אותה".
כשהמחבלים ראו שהם לא מצליחים להיכנס, הם הצמידו לדלת לבנת חבלה. בניסיונו לחסום את כניסתם ידיו של עמיחי היו מונחות על הדלת. ידו האחת ואצבעות ידו השנייה נקטעו והוא ספג פציעות פנימיות בפניו. ברגעים אלה הגיעה כיתת הכוננות שפרצה פנימה והתחיל להתנהל קרב יריות בתוך הבית. שניים מחברי כיתת הכוננות איבדו את חייהם, אך הם הצליחו להרוג את המחבלים.
"עמיחי ישב בחדר בהכרה מלאה, שותת דם. בשקט. למרות כאבי התופת. אשתו חשבה שהוא הלך", סיפרה סיגלית.
זו לא הפגישה הראשונה של משפחת שינדלר עם הטרור. לפני 13 שנה איבדה סיגלית את בנה אבישי בפיגוע. אבישי, אז בן 24, יצא אז מישיבת שבי חברון ועלה על טרמפ עם שכנים מקריית ארבע. בעיקול הכביש מחבלים ירו עליהם צרורות והם נהרגו במקום. "מה שעבר לאביטל בראש הוא רק איך תספר לי מה קרה", אמרה סיגלית. חבר בכיתת הכוננות סיפר לה שכשפרצו הביתה אמרו "משפחת שינדלר לא תהיה עוד פעם משפחה שכולה".
כעבור שלוש שעות, בסיום הקרב, נכנס חבר בכיתת הכוננות לממ"ד ואמר שהוא חייב להוציא משם את עמיחי. הוא אלתר חוסם עורקים ממשהו שמצא בבית והתלבט אם לשים מעל המרפק או מתחת. בסוף החליט לשים למטה וככה הציל את המרפק ואת היכולת של עמיחי להשתקם. עמיחי נפצע קשה והוטס במסוק לבית החולים שיבא, שם הוא מאושפז עד היום, אחרי חמישה ניתוחים.
"כשעמיחי יצא מהממ"ד הוא אמר 'אל תרימו אותי אני אלך ברגל, אל תסחבו אותי'", אמרה האם. "הוא הגיע לבית החולים כאלמוני. בצאת שבת הבן שלי, חובש במד"א, הגיע לספר לי. כמעט התעלפתי. זיהינו אותו בשיבא על סמך תמונה. עמיחי עדיין לא ממש יכול לדבר כי יש לו פיום קנה בצוואר. בלחישה, הוא שאל אותי אתמול 'איזה יום היום?' ורצה לדעת מה קרה".
סיגלית הוסיפה: "חשוב לנו לחזק את עם ישראל ואת הצוות המדהים פה בבית החולים שעושים פה ימים כלילות. זכינו שהטיסו אותו לכאן".
"אנחנו לא אוהבים מצלמות, לא את החשיפה. עושים את זה רק בשביל עם ישראל", היא אומרת בגאווה. לצדה, עמיחי מהנהן בהסכמה.