זה לקח כמעט חמישה ימי מלחמה וזוועה, אבל בסוף זה קרה: ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ הסכימו על הקמת ממשלת חירום, והתייצבו אתמול עם שר הביטחון יואב גלנט להצהרה ראשונה של ההנהגה הביטחונית המשותפת החדשה. בימים כתיקונם, עד הבוקר המדמם של 7 באוקטובר, זה מראה פוליטי שקשה היה להעלות על הדעת.
אבל כשאלפי ישראלים קוברים את יקיריהם שנטבחו ונפלו בקרב, מאות משפחות מורטות עצבים בדאגה לגורל הנעדרים והשבויים בעזה, ומדינה שלמה בחרדה קיומית שכמותה לא ידעה, הישיבה של נתניהו וגנץ, שכם אל שכם, היא בעלת משמעות אדירה, מול אויבנו ובפנים.
גם מי שמתנגד נחרצות להצטרפותו של גנץ וזועם על חבל ההצלה שנתן לנתניהו, ירגיש בטוח יותר כשהוא והרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט יושבים לצידו בבור בקריה, ושלא רק שותפיו הקיצוניים והמתסיסים לממשלת הימין מלא-מלא הם שמשגרים את חיילינו לקרב. גם למי שמנבא שנתניהו שוב ירמה את גנץ, יתנהג אליו מגעיל, ויפעיל נגדו תוך כדי את מכונת הרעל, יהיה יותר אמון בהחלטות הגורליות והקשות שמתקבלות בימים אלה בצמרת המדינה.
גנץ, שמאז ממשלת הקורונה נשבע שוב ושוב שלעולם לא ישתף עם נתניהו פעולה, מודע לכל התרחישים הביביסטיים האפשריים שעלולים לגבות ממנו מחיר פוליטי כבד כמו בפעם הראשונה; ובכל זאת, התעקש, ואפילו נלחם, להיכנס איתו שוב מתחת לאלונקה. בעוד נתניהו משך וגרר את המגעים להקמת ממשלת חירום במשך יותר מארבעה ימי לחימה משיקולים אישיים ומשפחתיים צרים, גנץ ראה והרגיש את הקטטסטרופה ושם לפני עצמו את טובת המדינה.
לא מן הנמנע שזה יתברר כסיוט, כמו הממשלה הפריטטית, שהישיבה בקבינט לצד בן גביר וסמוטריץ' תהיה בלתי אפשרית, נתניהו ינסה להפיל עליו מחדלים והוא שוב יאבד את מעמדו כמועמד המוביל לראשות הממשלה. אבל גנץ לא קורץ מהחומר הרגיל של הפוליטיקאים. הוא, כמו גם הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט שדחף למהלך, קודם כל ולפני הכול חיילים וגנרלים - שלא יכולים לעמוד מנגד כשפקודיהם לשעבר במלחמה ובקרב על הבית. בלי ציניות, זו פטריוטיות לשמה, כמו מיליוני ישראלים שנלחמים ומתנדבים ומחבקים אחד את השני כעת בכל רחבי הארץ.
גנץ לא יציל את נתניהו מהיום שאחרי המלחמה, אבל עד אז, ועוד נכונו לנו ימים קשים, הוא יספק לחלקים גדולים בציבור הישראלי תחושה שיש ידיים יותר אחראיות, שקולות ומנוסות על ההגה מאלה של נתניהו, בן גביר וסמוטריץ'. גנץ, בשונה מראש האופוזיציה יאיר לפיד, לא דרש את פיטורי השותפים של נתניהו והחלפתם בממשלת חירום מקצועית, אלא רק להצטרף עם איזנקוט למטבחון המצומצם של נתניהו עם שר הביטחון גלנט והשר לעניניים אסטרטגיים דרמר, שגם ככה מקבל בלי בן גביר וסמוטריץ' את רוב ההחלטות המבצעיות בפועל, ולא הקבינט המדיני ביטחוני שאליו יצורפו גדעון סער, חילי טרופר, ויפעת שאשא ביטון במעמד משקיפה.
הנוכחות של שרי המחנה הממלכתי בכל הקבינטים, תחזק את נציגי צה"ל, מערכת הביטחון, והייעוץ המשפטי לממשלה, אל מול המתקפות וההשתלחויות של בן גביר ומירי רגב. הם יהוו סוג של משקיפים ומפקחים על קבלת ההחלטות של הממשלה כולה, ברגע של שפל חסר תקדים באמון הציבורי בה, וצורך קיומי להתגבר על זה כדי להילחם על המדינה.
כבר אתמול, בהצהרה המשולשת המשותפת הראשונה, בעוד נתניהו וגלנט הפליגו בתיאורי זוועה של מראות הטבח כדי לזעזע את בקהילה הבינלאומית והרהיבו עוז על גבורת הלוחמים, גנץ היה היחיד שהזכיר גם את הגיבורים האזרחים תושבי העוטף וחוגגי המסיבה שנלחמו ושרדו מכוחות הרשע של חמאס, והיחיד שפנה למשפחות החטופים והבטיח לעשות הכול כדי שהם יחזרו הביתה. ולו רק בשביל שהאזרחים והחיילים השבוים בעזה וקרוביהם הדואבים יקבלו את תשומת הלב הנדרשת ותהיה להם כתובת בצמרת קבלת ההחלטות הכואבות העומדות בפניהם, ההצטרפות של גנץ ואיזנקוט יכולה לעשות הבדל.
אבל השותפות השנייה עם נתניהו עשויה להיות קשה אף יותר מגרסתה הראשונה, כשהפעם זו קואליציה של בן גביר, סמוטריץ', גלית דיסטל וטלי גוטליב, והמלחמה עלולה לקחת זמן. השר לביטחון לאומי הפרובוקטור, שמנסה להתסיס את הערים המעורבות עם אזהרות שווא משומר חומות 2, כנראה לא ישנה את דרכיו בגלל נוכחותם של השותפים הזמניים החדשים, להיפך: הדרתו מקבלת ההחלטות העליונה עשויה לדחוף אותו לנסות לאתגר את המערכת עוד יותר מימין.
אבל בן גביר הוא הבעיה הקטנה של גנץ וחבריו. הבעיה הגדולה יותר תהיה נתניהו, שגם בעיצומו של האסון המטלטל שנחת על ישראל שיחק עמו משחקי ידיים וכבוד. הלחץ של רעיית ראש הממשלה שהתנגדה ועיכבה את הקמת ממשלת החירום בשלל נימוקים, כפי שחשף לראשונה בן כספית, מעיד שגם בחירום, כמו בשגרה, נתניהו וסביבתו עסוקים קודם כל באינטרסים אישיים. וברגע שגנץ לא ישרת אותם - כל הדיבורים על לכידות ואחדות כנראה יתפזרו ויתפרקו לרסיסים.