ביום שבת האחרון, מירי גד מסיקה מבארי ומשפחתה נדרשו להמר על חייהם - להישאר בממ"ד המתלהט בזמן שביתם נשרף, או לקפוץ מחלון הקומה השנייה אל השטח הפתוח, המלא במחבלים. לאחר שעות ארוכות הם הצליחו להימלט מהתופת. יותר ממאה אחרים ביישוב נרצחו.
בשעה 06:30 התעוררו מקולות פיצוצים. "בהתחלה חשבנו שזה רעמים, כי הכמות הייתה לא הגיונית. ראינו שיבש בחוץ ואין ריח של גשם, והבנו שמדובר בטילים", היא משחזרת בשיחה עם וואלה!. "לא עברה חצי שעה וקיבלנו התראה לגשת מיד למרחבים המוגנים מחשש לחדירת מחבל. מהר מאוד התחלנו לשמוע יריות והבנו לבד שלא מדובר במחבל אחד, ולא במוקד אחד. לא לקחנו איתנו כלום לממ"ד, חשבנו שהאירוע מינורי ותכף נגמר. ככל שהזמן נמשך הבנו שמדובר בהתקפה מאסיבית".
בקבוצת הוואטסאפ של אימהות היישוב ההודעות התחילו לרוץ, כל אחת יותר מעוררת אימה מהשנייה. "נשים כתבו שנכנסים להן לבית, דופקים להן בדלת ומנסים לפתוח את הממ"ד, אם ביריות או בזריקת רימונים. הצבא שלח צוות אבל המחבלים השתלטו. התחילו להצית את הבתים ולהוציא מהם אנשים", היא אומרת בעודה יושבת בחדר האוכל במלון "ג'ו" בתל אביב, אליו פונתה. החמגשיות שנתרמו נערמות, אבל היא לא מסוגלת להכניס פיסת אוכל לפה. "הבית שלי, שהיה שלי, הוצת. אנחנו בקומה השנייה בבניין דו-קומתי של ארבע דירות. השכן מלמטה הצליח לברוח, השכן הצמוד אליי מלמעלה קפץ עם אשתו והתינוקת. הם כתבו את זה בקבוצה והחלטתי שגם אני קופצת. אז הגיעו לשכן שלנו למטה ושמענו דין ודברים, הוא ביקש: 'תיקחו מה שאתם רוצים, רק אל תפגעו בי'. אחרי שהדליקו הכול כבר לא שמענו את השכן. לא יודעת מה קרה איתו".
גד מסיקה מספרת: "הגיעו לקומה שלנו. צעקות בערבית, בום גדול, כנראה זרקו רימון על הדלת עם גז. הבית התמלא בעשן והתקשינו לנשום. נחנקנו. ראינו את המוות בעיניים. כל מה שחצץ בינינו לבין המחבלים הייתה דלת. בעלי החזיק את הידית עם חגורה, ניסה גם עם סולם, ובסוף עלה על הרעיון שנשים שולחן עם ספרים עד גובה הידית כדי שלא יוכלו להוריד אותה למטה. אני הייתי בעד שנקפוץ, אבל הוא אמר שיכול להיות שהעשן מלמטה, ואם באמת האש בבית הדלת תהיה חמה ואז נקפוץ. הוא ישב לידה כדי להרגיש אם היא מתחממת - עד שזה קרה".
לדבריה, "בינתיים לא הגיע שום צוות. הבנו מה קורה רק דרך הוואטסאפ של אימהות הקיבוץ. בכל שנייה נשלחה הודעה 'הם יורים עלינו', 'הם הציתו את הבית שלנו'. עשרות מוקדים במקביל. הפחד היחיד מהקפיצה לא היה הקפיצה, אלא שיצלפו בנו. חוליות של מחבלים היו על הגגות כדי לירות במי שפותח חלון או בורח". בשלב הזה קוטע את הריאיון רעש חלש הנשמע מרחוק. "אזעקה", מכריזה גד מסיקה. האוזן שלה כבר מתורגלת. בסיום השהייה במקלט, היא ממשיכה: "עשינו תצפיות החוצה, צילמנו עם וידאו את האזור כדי לראות שאין צלפים. קיבלנו את ההחלטה. בדיעבד אנחנו יודעים שאחרים נשארו בממ"ד ונשרפו. בעלי קפץ ראשון, הילדים, בני 15, 14 ו-9 אחר כך, ואני אחרונה".
בנה יושב לידה כשרגלו מגובסת וקביים לצדו. "הוא נחת לא טוב וישר אמר ששבר את הרגל. הרמתי אותו שייתמך בי. במקרה שכנים שיצאו לקחת מים ראו אותנו, רצו אלינו בתוך התופת והכניסו אותנו לביתם. נשארנו אצלם כמה שעות טובות תוך כדי ששומעים שהאחיין של זו שאספה אותנו מתקשר להגיד שהוא מתחבא בשיחים לבד בהיסטריה. אימא ואבא שלו ואחיו נפגעו".
"החילוץ היה מאוד מפחיד. המחבלים היו מחופשים, חלקם לחיילים, חלקם לרוכבי אופניים. נתנו לנו קוד שכשיגידו לנו אותו נדע לפתוח. כל פעם הקוד התחלף, פעם שם יחידה, פעם מספר. מה שהציל אותנו הם העדכונים בקבוצות הוואטסאפ", היא מספרת.
"עכשיו התחילו להגיד שם פה, שם שם. אנחנו יודעים על נרצחים, אבל לא רשמית. המשפחות מודיעות בעצמן כשהן מבינות. יש סיפורים מזעזעים. ילדה בת 13 שאימא שלה ואחיה נרצחו לה מול העיניים ואבא שלה פצוע קשה והיא צריכה לתפעל את האירוע עם הפלאפון של אימא שלה. מעל 12 שעות זעקה לעזרה. יותר ממאה נרצחים וכולם מכירים את כולם".