יניב גלברד בן ה-61 מתחיל לעבד את הפלישה האכזרית לביתו בקיבוץ בארי. "מה שקרה לנו בלתי נתפס. אנחנו בהלם מוחלט. מתקשים להבין את גודל ההרס, גודל האסון שנפל עלינו", הוא מספר. יחד עם עשרות מחבריו ובני משפחתו, גלברד מתארח בזמנים אלו במלון בתל אביב - כשמסביבו המולת אריזות תרומות, משלוחי מזון ומטפלים ממשרד הרווחה. להגיד ששם הם מתחילים לאסוף את השברים יהיה מוקדם מדי. קודם כל הם מנסים לדעת מה נשבר.
ביום שבת האחרון היה בביתו עם אשתו ובתו החיילת בת ה-18. שניים משלושת ילדיו המבוגרים יותר היו אף הם בקיבוץ תחת אש. "התעוררנו מרעש צבע אדום. התחילה שמועה שיש מחבלים ושצריכים להיכנס לממ"ד. אמרנו טוב, חולייה, כוחות צה"ל ייכנסו בעוד חמש-עשר דקות וייגמר", הוא משחזר. "מהר מאוד הייתה הפסקת חשמל. לא הבנו את ממדי האירוע. אחרי כמה דקות יצאנו להביא אוכל ושתייה. אני יוצא מהממ"ד ורואה גופה של בחורה הפוכה. אז הבנתי שזה לא משחק ילדים. מאותו רגע לא יצאנו החוצה".
גלברד הבין שלא יהיה מי שיגן עליו מלבדו. "אשתי יזמה והביאה סכין. אז הייתה לי סכין בשר ביד, ואמרתי לעצמי 'אני לא מאפשר להם לקחת אותי בלי תגובה מאיתנו, בלי התנגדות'. הדבר האחרון שרציתי הוא שייקחו אותי לעזה", הוא אומר. "לא הרגשתי פחד. הרגשתי דריכות שיא. שמחבל ינסה להיכנס דרך הדלת של הממ"ד ואני אקח את הסכין ואלחם בו ואחזיק את הדלת שלא תיפתח. למזלי לא באו, בזמן שנכנסו כמעט לכל בית אחר".
"אחרי 5-4 שעות הודיעו שהצבא הגיע. לא האמנתי, כי לא שמענו את מנגינת הירי השונה. כשהצבא באמת נכנס אחר כך זה היה נשמע אחרת. לא ידענו מה קורה. התחלנו לשמוע קולות בעברית בחוץ. יצאנו בזהירות ופתאום ראיתי עשרה רובים מול הפרצוף שלי. 'תרים ידיים, כמה אנשים אתם?' כבר לא היה לי כוח. הבנתי שאני בידיים בטוחות. החיילים היו תקיפים אבל מאוד אדיבים ועטפו אותנו. כיבדנו אותם באוכל, הם היו רעבים מאוד. משם פינו אותנו אוטובוס לנתיבות", תיאר.
מאז, הוא לא פתח את הטלוויזיה או הרדיו, מעדיף להיות ניזון משברי מידע שמגיעים אליו. המראות קשים מדי. מספר הנרצחים בקיבוץ הגיע ל-112, כ-10% מכלל התושבים. אחרים עדיין בגדר נעדרים. "אני יודע שבארי זאת קהילה חזקה מאוד שלפי השמועות שרצות יש בה הרבה מאוד נפגעים והרבה מאוד הרס. אני מכיר את כל הקהילה. כל אחד שנפגע הוא חבר שלי. עדיין לא קיבלנו עדכון רשמי שאומר מי בעזה בשבי, מי נעדר, מי נהרג ומי נפצע", אמר.
"ההבדל בין בן גוריון לנתניהו הוא שבן גוריון הפריח את הדרום ובנה 11 נקודות ונתניהו פירק אותם. נתניהו הוא ראש המשלה היחיד שבמקום לבנות ישובים הרס ישובים", המשיך. "אם לעוטף עזה היו את כמות החיילים ששומרים על ביתו של בן גביר הארוע הקשה הזה היה נמנע".
הוא גר בבארי מאז הולדתו. אביו היה ממקימיו. "אני אחזור ראשון לקיבוץ. לא חושב פעמיים. זה הבית שלי, אין לי מקום אחר. אבל אני לא רואה איך המדינה יוצרת מצב שאחזור ואדע שלא מתחבא לי מחבל בתוך הבית, במחסן, בשיח, במדרכה, על הגג", הוא מבטיח. תוך כדי המשפט, הוא מהסס. נראה שמשהו באוטומטיות, בגאווה של תושבי העוטף להכריז כי לא יזוזו הצדה, נסדק. "אני אומר שאחזור אבל כשאני חושב פעם שנייה, שומע על הסריקות שמתקיימות כמה ימים בלי הודעה 'הקיבוץ בידינו'... גם כשייתנו ודאות, איזה ודאות ייתנו בדיוק? מאות מחבלים נכנסו בגדר הכי בטוחה עם החיישנים והמצלמות וחגגו לנו בקיבוץ. איזה ביטחון יהיה לי? אבל אין לי לאן ללכת".
לגלברד חשוב להזכיר את שחקני הפועל תל אביב בכדורסל, תומר גינת, בר טימור וגיל בני, ששמעו על אוהדי הקבוצה הנמצאים במלון והגיעו לעודד. אחרים לא עשו זאת. "אין לנו רכבים, בגדים, אוכל, כסף. יש לנו, אבל כבשו לנו את הבית. אני לא אמור לממן את ההימלטות שלי. נכון, כרגע אנשים טובים תורמים. אבל למה זה צריך להיות ככה? למה המדינה לא דואגת לנו?", הוא מאשים. "יש פה נציגת משרד הרווחה שמקשיבה לנו, אבל איפה שאר השרים והמשרדים? מה הם עושים במלחמה אם לא לעזור לנו, לאנשים שבמצוקה? יודעים שאנחנו פה במלון ואף נציג ממשלתי מלבד הרווחה לא הגיע".