נועה בן ברק (32), שהגיעה בסוף השבוע עם אחיה לבית אמם בקיבוץ בארי בדרום, נאלצה לחוות את ההשתלטות של מחבלי החמאס על יישובי עוטף עזה והיתה נצורה בבית אמה למשך שעות ארוכות עד החילוץ. נועה, אחיה אורי ואמם סמדר ניצלו מהטבח של התושבים בקיבוץ, שבו אותרו עד אתמול כמאה גופות על ידי זק"א. בפוסט מצמרר בפייסבוק היא תיארה את רגעי התופת.
הפוסט נפתח באזהרה מתיאורים גרפיים של האירוע בבארי, אליה נצטרף גם אנחנו לפני ציטוט הדברים. "ביום שבת, בשעה 6 בבוקר, בום אדיר פתח את הדלת של הקומה למעלה, שם אני ואחי אורי ישנו. 'רוצה שנרד לממ"ד?', אורי שאל אותי. 'נשמע שיש תקיפות שלנו'. ככה שנינו חשבנו. סגרתי את הדלת רשת של הקומה למעלה ברישול עם נעילת פלסטיק של דלת הרשת, וירדתי למטה עם פיג'מה לגופי (ובקבוק המים האגדי שלי- מי שמכיר מכיר). במזל שמתי סנדלים. התיק שלי נשאר למעלה, עם תכשיטי הזהב, מפתחות, ארנק, תעודות, תמונות ומזכרות שאני לוקחת איתי לכל מקום".
"היו בהתחלה כמה בומים ונתבקשנו להישאר במרחב המוגן. אחרי הבומים הראשונים, אמא עוד הספיקה לשתות קפה עם סיגריה. לונה, הכלבה שלנו, לא הסכימה להיכנס לממ"ד בפעם השנייה שהיה צבע אדום. התקבלה הודעה של חדירת מחבלים לישוב כשהיינו בפנים. נעלנו את הדלת הרמטית ועם הנעילה העליונה, ואחי הגאון חסם את הדלת עם שידה קטנה. תוך זמן לא ארוך שמענו בקומה למעלה צעקות בערבית, ואחרי זמן נוסף צרחות אללה וואכבר מחוץ לחלון הממ"ד. אחי אמר שנזיז את הפסנתר ונחסום את דלת הכניסה לממ"ד"
"המחבלים ניסו להיכנס הביתה ובעטו בדלת הכניסה הנעולה", הוסיפה בן ברק, "וכשלא הצליחו פוצצו איכשהו את קיר הבית ונכנסו דרך השירותים מקלחת (רימון? בעיטות? אר פי ג'י? אין לי מושג, מהחסרונות של לא לראות כלום ורק לשמוע הכל). בשעה הזאת ביקשתי ממי שיכול שישלחו עזרה, בקבוצה של הקיבוץ, מחברים, מקרוב משפחה בעל השפעה. שישלחו עזרה. 'הם בתוך הבית תעזרו לנו תשלחו עזרה'. אני כותבת את זה ונזכרת ברעידות, לא הצלחתי לחשוב על כלום רק לצאת מפה ושיבואו לחלץ אותנו".
"המחבלים בעטו בדלת של הממ"ד וכשלא השמענו קול ירו בדלת הממ"ד. הסתתרתי מתחת לפסנתר, אמא על המיטה, אחי בין הפסנתר לקיר. התכופפתי בתנוחה עוברית, מתכסה לאט לאט בשתן, דמעות וזיעה. הם יהרגו אותנו. הם יורים עלינו. אני הולכת למות. כשלא הצליחו לפתוח את הדלת הדליקו שריפה בתוך הבית. העשן התחיל להיכנס לממ"ד. לקחנו גזות ושמנו עליהן מים והצמדנו לפנים. בהמשך שמנו חולצות רטובות על הפנים ואחי הצמיד חולצה רטובה לפתח אוורור. הממ"ד מתמלא בעשן ואני נכנסת להתקף חרדה, על אמא שלי, עליי, על המצב. אנחנו הולכים למות פה".
"'את רוצה שנצא מפה?', אחי שאל בלחישה כשהמחבלים מעבר לקיר. 'שנצא מהממ"ד?'.
'לא. אני רוצה לחיות. אם נצא מפה הם יחטפו אותנו לעזה ויאנסו אותי וישחטו את כולנו'. ההבנה שאני רוצה לחיות. התושיה של אחי. השקט שאמא שלי שמרה עליו במשך שעות. הם שהצילו אותנו".
"הסוללה של הטלפון שלי נגמרה ב-11 ומשהו בבוקר. סביב 12 ומשהו הם פוצצו את קיר המקלחת ונכנסו. במשך שעות הם נכנסו ויצאו בצרחות מהבית, יורים על הממ"ד, על קירות הבית, על החלון של הממ"ד. שוברים את הבית, בוזזים, צורחים בערבית, שומעים מוזיקה, צוחקים ומקללים אותנו. הבני אלף שר**טות האלה הרגישו בבית בתוך הבית ש-ל-י. הם חיטטו במשחקים של אחיינים שלי, שברו את כל הבית והדליקו שריפה. במשך שעתיים הם חירבו את הבית ואף אחד לא בא להציל אותנו".
"בשעה 15:00 נשמעו קרבות היריות הראשונים בין כוחותינו למחבלים", כתבה בן ברק. "שמענו שם עברי, כשהכוחות בנו מבנה התקפי סביב הבית, 'יעקב, יעקב!', וזה היה הקול הראשון ששמענו בעברית שלא בא מהממ"ד מאז 6 בבוקר. אחרי שעתיים וחצי של חילופי אש, כשהמחבלים נכנסים ויוצאים מהבית, שמענו קולות בעברית ודפיקה חזקה על דלת הכניסה. 'יש פה כלב! יש פה כלב!' הם צרחו כשראו את לונה בבית. לא יכולנו להכניס אותה לממ"ד בלי שירצחו אותנו, אני מזכירה לעצמי כדי להרגיע את רגשות האשם. 'יש פה מישהו?', צרח קול בעברית. אורי אחי ביקש ממנו להזדהות.' אני סמל אלמוג אדרי מ-932. באתי לחלץ אתכם. אני פה עם הכוח שלי. יש פה מישהו?' צרחנו הכי חזק שיש שאנחנו פה".
"לא הצליחו לחלץ אותנו דרך הממ"ד, אז חולצנו מהחלון. את מה שראיתי כשיצאתי משם לא אשכח בחיים. הבתים מסביבנו עולים בלהבות, הבית שלנו רטוב מכיבוי השריפה. השקיעה הייתה הכי יפה בעולם, כמו תמיד בקיבוץ - אבל השכונה היפה של אמא שלי נראתה כמו שדה מלחמה בעיראק. הכל שרוף, שבור, עולה בלהבות. האוטו של אבא שלי שחנה ליד הטנק שחיפה עלינו, כשברחנו עם החוליה שהגנה עלינו, היה מכוסה בשפריצים של דם חולצנו למרחב מוגן, אז לשטחי כינוס, ואז לתל אביב, כאשר האוטובוס שלנו נורה בהיתקלות עם חוליה ליד עלומים והמשיך לתל אביב".
אתמול גיליתי שככל הנראה, מתוך שמונה משפחות ברחוב אנחנו אחת משלוש משפחות שחולצו בשלום וניצלו מהתופת. זהו זיכרון דברים לזכר הנרצחים בטבח בקיבוץ בארי, תפילה למען החטופים והנעדרים והפצועים. אני עוד לא יודעת את שמות הנעדרים, החטופים והמתים במלואה. השמות מגיעים לאט לאט והלב נשרף, יחד עם הבית שלנו ומה שהיה פעם קיבוץ יפה ומטופח".
בחלק האחרון של הפוסט שיתפה בן ברק בתחושותיה וכאביה בימים שלאחר התקרית ובאופן בה טיפלה בעצמה תוך קריאה לכל מי שיכול לפנות לעזרה רפואית נפשית. "ביומיים הראשונים הייתי בגלי פלאשבקים וכאבים פיזיים מטורפים, והצלחתי לצאת מהלופ בזכות טיפול EMDR חירום, שנועד למתן טיפול ראשוני מהיר לנפגעי טראומה ופוסט טראומה. מי שיכול, אנא פנו עוד היום לקבלת עזרה רפואית נפשית, הדבר מציל חיים והוציא אותי מימים של גיהנום פיזי ונפשי !(...) תשמרו על עצמכם, חבקו את האהובים עליכם ותדאגו לעצמכם. כוחנו באחדותינו ואנחנו עוברים את החרא הזה! ביחד ננצח".