"אין מילים שיכולות לתאר את מה שעובר עלינו כרגע, באמת. אני חושבת שאנחנו אפילו לא מעכלים, לא את המספרים, לא את התחושות. לא את העובדה שאנחנו בחיים אחרי התופת שעברנו". את הדברים הללו אמרה בכאב דפנה מקיבוץ בארי, בריאיון לענת דוידוב ואודי סגל ב-103fm. "אני גרה במרכז, הגעתי לחגוג את החג עם ההורים שלי. גדלתי בקיבוץ, באתי לסופ"ש. בשש בבוקר התחיל ירי רקטות והבנו מהר מאוד שיש גם חדירת מחבלים לקיבוץ, ומשם האירוע נהיה הרבה יותר מורכב. היינו בערך 16 שעות בתוך הממ"ד. ירו עלינו מכל עבר, הבית היה ממש שדה קרב".
עוד שיחזרה כי "באיזשהו שלב נכנסו לנו לתוך הבית מחבלים. תודה לאל שאבא שלי היה עם נשק, הוא הצליח לירות בהם, אנחנו לא יודעים אם הוא פגע אבל זה היה מספיק מרתיע כדי להבריח אותם. זה בעצם מה שהציל את המשפחה שלי. לצערי לא לכל המשפחות של החברים שלנו היה את אותו מזל. היינו ארבעה, שעות שלמות. תחושות קשות".
"לא הבנו בשום שלב שאנחנו יכולים לצאת, באו לחלץ אותנו. בערך ב־12 בלילה שמענו כוחות בבית, התפללנו שזה צה"ל שהגיע להוציא אותנו. לקח לנו רגעים מאוד חשדניים לוודא שאנחנו לא פותחים למחבלים, וגם מבצע החילוץ היה מאוד מורכב. הוציאו אותנו תחת אש חיה, ירו על הכוחות, הכוחות ירו חזרה, ורק בחמש בבוקר הוציאו אותנו מהחילוץ", סיפרה.
לאור סיפורה ציין סגל כי "רק במקרה המחבלים לא היו אצלכם בבית". דפנה חיזקה את דבריו: "ממש. הם באו, ניסו, ורק במזל הם לא הצליחו לעשות את מה שהם עשו בשאר הבתים. הקיבוץ שלנו באמת מדהים, היה פיצוצי מים אז כל הקיבוץ היה נחל אחד גדול, בתים הרוסים, ריח של שריפה ועשן. אבל לקחנו את עצמו ויצאנו, אמרנו 'בבית נטפל אחרי זה, העיקר שאנחנו בחיים'. עשינו את מה שכוחות הביטחון אמרו כדי לשרוד, עד שלא עלינו על האוטובוס מחוץ לשער הראשי של בארי עדיין הרגשנו בסכנת חיים".
"אנחנו בעין גדי, אח שלי גוייס למילואים, היום הוא יצטרף ללחימה. אנחנו פה כקהילה מתאבלים ביחד על המספרים הקשים. כולם שמעו מה קרה בקיבוץ בארי, זה לא להאמין. יש פצועים, חברי משפחה פצועים. אין מילים שיכולות לתאר", הדגישה, ושיתפה על המחשבות שליוו אותה במהלך השהייה בממ"ד תחת מצור המחבלים: "אפשר רק לחשוב, לא נשאר אלא לא לחשוב. כל מה שעשינו זה ישבנו וחשבנו, והיה שלב שחשבנו שזהו, נפרדנו אחד מהשנייה ואמרנו כמה אנחנו אוהבים. אבל מתפללים, שלחנו הרבה אנרגיות טובות שנצא מזה בחיים, לא יודעת אם האמנו, שמענו צרחות מהשכונה".
המשיכה דפנה, והסבירה: "המחשבות רצות ובשקט, ישבנו בשקט, בחושך. כיבו לנו את החשמל, לא היו לנו טלפונים. היו כמה שעות לא דיברנו". באשר למציאות שפקדה את הקיבוץ בעקבות מתקפת הטרור, אמרה: "עדיין לא הוציאו את הפרסומים רשמית, כמובן שאנחנו יודעים מי נהרג. אנחנו לא יודעים שום דבר על אנשים חטופים. תחושות קשות סביב הדבר הזה, זה חברים טובים שלנו, חברים של המשפחה. שכונות שלמות שנמחקו, קשה לדמיין את הקיבוץ ככה. היה לנו יום הולדת לקיבוץ, היה לנו ערב של שירים וסיפורים. בדיעבד זו הייתה מסיבת הפרידה שלנו".
"זה היה החג שלנו, חג של בארי. באנו לחגוג, לשיר ביחד שירים ישראליים, לספר סיפורים. רוב האנשים כבר לא איתנו היום. הייתה מלחמה קשה עד שצה"ל נכנס לקיבוץ. שמענו כמות של יריות, חשבנו שזה הצבא, לא האמנו שזו כיתת הכוננות האמיצה שלנו שנלחמת מול עשרות מחבלים שנכנסו והם מגינים על הבית. הם הצילו הרבה חיים תוך חירוף הנפש של עצמם. זה ממש הביטוי הגנה על הבית מה שהם עשו הגיבורים האלו", סיכמה, "כמובן שאנחנו רוצים לחזור הבייתה, אף אחד לא רוצה להיות פליט בארצו, ובארי זה הבית שלנו. זה המקום שלנו. אנחנו רוצים לשקם אותו, אבל לאט לאט. אנחנו מחכים שהקיבוץ יהיה קודם כל מקום בטוח לחזור אליו. אנחנו מאוד סבלניים בנושא הזה".