אני כמעט מרחם על יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בעוד הבוס שלו מתייצב מול המיקרופונים ומדבר גבוה על אחדות, בתיבול פסוקים מן המקורות, הוא זה שנשלח להשיב על השאלות הקשות של התקשורת.
רק כמעט, כי אדם שמאשים (גם אם אחרי דקה התעשת ואמר שאינו מאשים) מאות צעירים במותם, אינו ראוי לרחמים. מה שכן, גם אם לא סולחים לשלי על ההתבטאות הנוראית, אי אפשר שלא להודות לו: הוא סיפק לנו הצצה נדירה אל מנגנון הפעולה של בנימין נתניהו.
לא בכדי הזכיר נתניהו, מעמיד פני נרגש, את מעמד ברית המילה שבו אומר האב היוצא לקרב "בדמיך חיי", לא בכדי הוא השתמש במובאות נוספות - בכך הוא הגדיר את הקהל שאמור להתרגש מנאומו, שאותו חתם במתק שפתיים שקורא לאחדות (אבל רק כזאת שלא תפגע לו ב"בלוק". עוד נשוב לכך).
דקה אחר כך, נשלח מנכ"ל משרדו אל המצלמות והמיקרופונים. שלי הוא מסוג האנשים שלא רק שאסור להם לדבר בלי אישור מנתניהו, ספק אם יש להם אישור לחשוב בלעדיו. כך שלא נטעה: כל מסר שעמו בא לאולפן חדשות 12, תוכנן ולוטש בקפידה. לא אחזור על דבריו שבהם האשים את מסיבת הטבע ומשתתפיה בכך ש"תרמו לכאוס", אבל הרציונל שמאחוריהם הוא מחריד מכדי שאפשר יהיה לעבור עליו לסדר היום.
שלי, או מי ששם את הדברים בפיו, יודע שמסיבות טבע הם עבור חבר'ה צעירים, רובם ליברלים, רובם כאלה שבמוצאי שבת אוחזים דגלים ומצטרפים למחאה בשם הדמוקרטיה. נכון שאפילו עצם החשיבה המקטלגת הזאת מעידה על דפוסים מיושנים (יש מספיק צעירים תומכי ימין שמתקעקעים, שותים, דופקים איזו שאכטה ורוקדים במסיבות טבע), אבל בהכללה גסה - הוא צודק.
כלומר, לא במילים אבל בהחלט במסר: נטבחו שם כמה מאות שמאלנים שבאו לרקוד ליד הגדר במסיבות טבע האלה שלהם, שבהן הם חוגגים במקום ללכת לבית הכנסת בבוקר שמחת תורה. את הקו הזה אפשר להמשיך גם הלאה: אל הקיבוצניקים השמאלנים שהתעקשו להיאחז בקרקע שליד הגדר - ובכך "תרמו לכאוס", אל תושבי שדרות, מטומטמים גמורים, שרבים מהם האמינו להבטחות נתניהו שיספק להם ביטחון - ובכלל אלינו, תושבי מדינת ישראל - שהתעקשנו לבצע רילוקיישן מכל קצוות תבל, דווקא אל המקום שמוקף במאות מיליוני מוסלמים, ובכך "תרמנו לכאוס".
אם יש משהו שמאפיין את רוצחי חמאס, הוא העובדה שהם לא מבדילים בין דם לדם - חדר אוכל בקיבוץ, מסיבת טבע, בית באופקים, תחנת משטרה בשדרות או בית כנסת שבו נקבץ מניין לתפילה. כולנו יהודים, כולנו בני מוות.
אלא שבעוד דמם של הנרצחים, בלי קשר למידת קרבתם לדת או למוצאם העדתי נספג בחולות הנגב, כבר הסתערו ראש הממשלה והנציג הרשמי שלו על הגופות, כדי להבדיל בין דם לדם: נתניהו הרים מהקרן ויוסי שלי רץ לנגוח פנימה - להמשיך לפלג, לסכסך ולהסית, גם על חשבון כאבם הנורא של המשפחות, שלחלקן אין עדיין מידע בנוגע ליקיריהן - וכבר הם שומעים שהיו אשמים במותם, ש"תרמו לכאוס" רק מפני שניסו לחגוג את החיים בתוך גבולות ארץ ישראל.
שלי יכול להסביר ונתניהו יכול להתנער, אבל בל תטעו לרגע: לא פליטת פה הייתה כאן, אלא מהלך תקשורתי מתוכנן ומאורגן. אחת הקלישאות שרווחו כאן לאחרונה גורסת ש"זו לא העת". ובכן, זו באמת לא העת. על כולנו לייחל שהאיש שעומד בראש המערכת ישכיל לנהל את המערכה בתחבולות, כפי שהוא מנהל את המדיניות התקשורתית (גם אם הנפסדת) שלו. היום לחקירות, לשאלות ויישוב החשבון הציבורי והמוסרי עם האיש עוד יגיע - בעוד חודש או בעוד שנה. או אז ניזכר במכונת הרעל שלא פסקה לעבוד אפילו בשעה שבה מוטלות גופותינו בחולות ונמצה עמו את הדין, באופן חוקי לגמרי, מבלי לעבור על החוק, אבל יידע מי שהיה ממארגני המחאה (המוצדקת!) נגד אולמרט, לאחר מלחמת לבנון השנייה (בתקווה להינשא מעליה אל כס ראש הממשלה, מה שאכן קרה), שאוהל המחאה של מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא בית קטן בערבה לעומת מה שימתין לו פה ביום שאחרי.