23 שנה לאירועי אוקטובר 2000. מהימים שהעולמות המקבילים בישראל והנפקדות הערבית מהסדר יום נוכחת במיוחד. רגע מכונן בחברה הפלסטינית-ערבית בישראל, שזוכה מהחברה היהודית, מהתקשורת ומהציבוריות להתעלמות, במקרה הטוב. בזמן שאנחנו מציינים בטקסים, אזכרות, אירועים, כתבות בתקשורת וברשתות החברתיות, קשה עד בלתי אפשרי למצוא זכר לזה בעברית בסדר היום הציבורי ובתקשורת.
בזמן שכל אזרח ערבי זוכר איפה הוא היה בשבוע בו נהרגו על ידי המשטרה 13 מפגינים ערבים (זוכר/ת איפה את/ה היית?), לישראלים יהודים רבים מדובר בלא-אירוע. לא יודעים, לא שומעים, לא זוכרים בשביל לשכוח. לא היה כלום, כי אין כלום.
נזכיר, בשבוע הראשון של אוקטובר 2000 בזמן שהציבור הערבי יצא לרחובות במחאה נגד פלישת אריק שרון, ראש האופוזיציה דאז, לחראם א-שריף (שאני לא שוכח, הייתי שם ונפגעתי בידי), ונגד האלימות הצבאית בשטחים הכבושים בכלל ובמחנות הפליטים בפרט, שוטרים הפעילו כוח מופרז לדיכוי המחאות, נשק חי, כדורי (לא)גומי, פרשים וסוסים, מכת"זיות ועוד. נגד הציבור הערבי הכל כשר, ולא היה מי בממשלת העבודה בראשות ברק מי שיעצור אותם וישים גבול, גם לא לאחר מעשה.
13 אנשים נהרגו, ואף כתב אישום אחד לא הוגש. דמנו הותר, והמסר מחלחל, עד היום.
משנת 1980 ועד 2000 נהרגו כ-80 אזרחים ערבים מפשיעה ואלימות, משנת 2000 ועד היום נהרגו כ-2,000 אזרחים ערבים. סדר גודל של מועצה מקומית קטנה, כמו כפר שמריהו או מעגן מיכאל היום. רק לדמיין מה היו הכותרות והתגובות הציבוריות והממסדיות אם היה מדובר רק ב-2 הרוגים מהכפר (שמריהו), ולא פוריידיס או טייבה.
איך מסבירים את עליית הפשע המאורגן בחברה הערבית, ומה קרה פה בשנים האחרונות?
הפגנות אוקטובר 2000 היו לנקודת שבר, טריגר ליציאה מוחלטת של המשטרה מהיישובים הערבים ולהפקרת האזרחים הערבים כנקמה על הרמת הראש, על המחאה וההפגנות, שמוסגרו ונתפסו כ"עימותים" אלימים, התפרעויות והפרות סדר, ולא מחאה לגיטימית, ועל הדרישה לצדק, ולהענשת האחראים.
המשטרה, שלא תפסה את עצמה כאחראית על ביטחוננו גם לפני, והתייחסה לאזרחים הערבים כאל אויבים, כפי שקבעה גם ועדת אור שהוקמה כחודש אחרי האירועים, לא שינתה את התפיסה שלה עד היום. להיפך. הביטחון האישי הופקר והופרט וארגוני הפשיעה זכו במכרז.
משטרת ישראל הצליחה במאבקה נגד הפשיעה ביישובים היהודים, ונוצר ואקום. בהיעדר ואקום מתמיד, נוצרה מציאות של מדינה בתוך מדינה.
שני עשורים אחרי, והחברה הערבית במלכוד. בין הפטיש לסדן, בין המדינה וזרועותיה, לארגוני הפשיעה שנמצאים בכל מקום ובכל תחום ופועלים כמעט באין מפריע. הם מרגישים שהם חזקים יותר מהמדינה, וכל יכולים. הם יורים ורוצחים בנו, ואין תגובה. אין עצורים, ולא סופגים הפסדים.
החברה הערבית סובלת מטרור חברתי ומציאות יומיומית של פחד, מהיעדר תחושת ביטחון אישי בסיסית, מעוני ומפערים הולכים וגדלים בחינוך ובגישה למשאבים ציבוריים, וזה בתחתית סדרי העדיפויות פה, גם של רוב האופוזיציה. עיסוק שמצליח לעלות בימים אלו ולקבל כותרת כשיש טבח מחריד של משפחה שלמה, כמו שהיה שבוע שעבר בבסמת טבעון, ומספר דו ספרתי של נרצחים בשבוע אחד, אבל לא כדבר שיש להציף בשגרה, ובעיה שיש להציע לה פתרונות עומק, ופתרונות קצרי מועד. נושא הוויזות לארה"ב היה מתוקשר יותר.
בינתיים, חודשיים לסוף השנה ומספר הנרצחים עבר השבוע את ה-190. תוצאה ישירה של קרבות רחוב שפרצו בין שני ארגוני פשיעה בשנה זו, ושל משטרה כושלת ובראשה מפכ"ל עם תפיסת עולם סטראוטיפית נגד ערבים (הוא טרם התנצל) ושר ביטחון לאומי כלומניק שגדל על הביטוי "מוות לערבים". ומעליהם ראש ממשלה שידע את מי הוא ממנה לשר המשטרה שאחראי על הבטחון האישי של כולנו, ונושא באחריות ישירה למספר שיא של נרצחים בכל הזמנים.
וזה כשלא סופרים את אלפי הפצועים בגוף ובנפש, את הטראומה, הכאב והקשיים בהתמודדות עם המציאות שנוצרה ביישובים ערבים, כשאין בית ואין משפחה שהפשיעה פוסחת עליה. רבים מנצלים את המצב ומתפארים במספר הנרצחים בשנה שעברה, 80 נרצחים. זה מספר להתפאר בו? זה הישג? הרי בשנת 2017 הנתון היה פחות מ-60 ומאז הוא רק עלה. מדובר ב"הישג" עם הרבה מדי דם.
23 שנה אחרי, שנה אחרי שנה, משפחות ההרוגים באוקטובר 2000 ממשיכות לדרוש תשובות ולחיות עם האובדן, הכאב והידיעה שמי שרצחו את בניהם חמקו מהעונש, וחלקם אפילו התקדמו בסולם הדרגות, על הדם של ההרוגים. צלפים נהיו לקצינים בכירים, יועץ משפטי לממשלה וראש הממשלה דאז מעולם לא לקחו אחריות על הדם ששפכו, על החיים שנהרסו, והמשיכו בחייהם כרגיל.
מעגל הדמים מתרחב ומאיים על החברה כולה, ועל החברה הערבית בפרט. המשפחות קברו את יקיריהן, והחברה הערבית כולה משוועת לצדק וריפוי ויודעת שהסיכויים להם כאן מזעריים עד בלתי אפשריים. למרות, שאין, ולא תהיה פה דמוקרטיה, בלי שוויון, צדק וריפוי.
כותב הטור הוא ח"כ ד"ר אחמד טיבי, יו"ר סיעת חדש-תעל.