סא"ל עמנואל מורנו הוא חלל צה"ל היחיד שעד היום, 17 שנה לאחר נפילתו בפעולה מיוחדת של סיירת מטכ"ל בלבנון, תמונתו לא פורסמה. סיפורים ואגדות רבות נקשרו בשמו, כשכעת לראשונה יוצא לאור ספר חדש שמספר את סיפורו של הלוחם העלום.
מחברי הספר הם סא"ל (במיל') טל דנינו, חברו של מורנו למכינה בעלי, והעיתונאי יוני רוטנברג, עורך בעיתון "בשבע". במשך כשנה הם ראיינו קרוב ל-80 איש שהיו חלק מחייו של עמנואל - בני משפחה, חברי ילדות, חברים ליחידה, ראשי ממשלה, רמטכ"לים, ראשי שב"כ, ראשי אמ"ן, אלופים, מפקדי סיירת מטכ"ל ועוד. הספר מתאר את סיפור חייו של מורנו עד לנפילתו בפעולת סיירת מטכ"ל בבעל בק בלבנון - ימים ספורים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה. בתום תהליך הכתיבה הספר הועבר לעיונה של הצנזורה הצבאית, כשהתוצר שאושר מובא במלואו בספר החדש.
הספר מתאר את סיפור חייו ומביא את דמותו של עמנואל כילד, כבעל, אבא ולוחם ללא חת, והוא כולל עשרות סיפורים וגילויים חדשים שמתפרסמים בספר לראשונה. הספר מציג את פעילותו של מורנו ביחידה כפי שהותרה לפרסום ע"י הצנזורה וחוזרת לאירועים ופעולות של היחידה - החל מפרשת חטיפת נחשון וקסמן, חטיפת השייח' מוסטפא דיראני, חילוץ נהג המונית אליהו גוראל בימי האינתיפאדה השניה ועד לקרב האחרון שבו מצא את מותו.
פרק 4: "סוסים עם טייצים"
"מורנו! מורנו!". הלחישה הרועמת טיילה בין אוהלי הסיירים על החוף, מחפשת נער אחד בחשכת הלילה. "מורנו! פססססט!". מתנודד בין חלום למציאות, בנימין מורנו מפנים אט-אט שהקול הצורמני אינו חלק מחלום. הוא מפזר את הערפילים שמכסים את הכרתו, מנסה להבין היכן הוא וכיצד נקלע למקום הזה. מעליו יריעה ירוקה, מדיפה ריח בד שאוחסן בעודו לח לזמן רב מדי. תחתיו חול ים שהתמסר לקימורי גופו, העניק בחסדו לאבריו הדואבים שעות קצרות של מנוחה. כן, הוא מפנים באכזבה, אני עדיין בגיבוש מטכ"ל. אשליית החלום התנפצה אל חוף וינגייט.
הוא מתחרט על שהגיע לכאן, מתחרט מאוד. בזמן שחבריו במכינה דיברו בלי הרף על סיירות וקצונה, הבין גם הוא שעליו להתלבט בכך. אך בניגוד אליהם, לבנימין יש אח שמשרת כקצין בסיירת מטכ"ל. ההילה המפוארת שהקיפה את עמנואל שרתה גם על אחיו הצעיר. בזמן שהבחורים כולם התישו את גופם באימוני ספורט - מד"סים - לפחות פעם אחת ביום, בנימין המשיך את המורשת שהנחיל אחיו ונקראה מד"ס מורנו. פירושה: הסתננות מבית המדרש אל החדר, וצלילה לשנת צהריים של שעתיים לכל הפחות. כששאלו אותו, הייתה לו תשובה ניצחת. עמנואל אמר שלא צריך שום אימונים בשביל הסיירת, רק כוח רצון.
באותן השנים ההורים של עמנואל ובנימין, אילן וסילביה, יצאו לשליחות ציונית בשווייץ. את השבתות, כמעט באופן קבוע, בילו שני האחים אצל משה אחיהם הגדול. באחת השבתות האלה ניסה בנימין להתייעץ עם עמנואל, שכבר צבר ניסיון ודרגה, ולשמוע ממנו מה הוא המסלול המומלץ עבורו בצבא. הוא ידע שתשובה מפורטת, כל שכן שיחה מתמשכת על העניין, הוא לא יקבל מעמנואל. מגיל צעיר, היחסים ביניהם מתבטאים בריחוק של אח גדול שעסוק בעניינים חשובים, מאח קטן שלא מבין בהם דבר. כך שכאשר נשאב השיח ביניהם שוב לאותה תבנית קבועה, ועמנואל הסתפק בתשובה "תעשה מה שטוב לך". בנימין לא הופתע. הוא כבר החליט לבד שילך לגיבוש מטכ"ל.
יומיים למועד הגיבוש, הצליח עמנואל להתעלות על עצמו ולנדב עוד כמה מילים של אח גדול לבנימין. בהכירו היטב את החומר הגנטי שממנו קורצו שניהם, עמנואל הצליח לדקור במשפט אחד את תורת הלחימה המורנואית. "יבואו לשם כל מיני סוסים כאלה, עם טייצים ונעליים מדוגמות", הדריך את בנימין. "תוך יומיים הם עפים. אתה, אל תספור אף אחד, תגיע לשם ותן את כל מה שיש לך. אתה תקרע אותם". עמוס במוטיבציה, בנימין יצא לריצה של שני קילומטרים בישוב עלי. אחרי שגמע את המרחק בהצלחה, הרגיש על גג העולם. ביום ראשון הוא יקרע אותם בלי ספק.
בבוקר יום ראשון עמנואל עוד הספיק לראות את בנימין יוצא מהבית. הוא נראה בדיוק כפי שהדריך אותו, האנטיתזה של הנערים המאומנים היטב עם נעלי הריצה היקרות. צנום, לבוש מכנסי עבודה כחולים ומרופטים ונעול נעליים גבוהות, הוא יצא מהדלת ונשק למזוזה. חמישה ימים עמוסים צפויים לו שם, ולעמנואל צביטה קטנה בלב. הוא יודע מה זה גיבוש מטכ"ל ומה מצפה לאחיו הצעיר. ואולי בקשיחותו, בקו הגבול המטופש שהתרגל לצייר לאחיו הקטן, חטא לתפקידו כאח גדול? אבא ואמא הלא רחוקים, ואין אח שיוכל לתמוך בבנימין במסע שלו ליחידה יותר ממנו. אבל אין פנאי לזה עכשיו, הוא מוכרח למהר לבסיס ולהתקדם בהכנות לקראת מבצע שמתוכנן בקרוב.
רצועת החוף הארוכה והריקה מאדם יכולה הייתה להיות פסטורלית בהרבה, אילו אוושת הגלים לא הוחלפה בצעקות של מפקדים קשוחי מבע המוסתרים מאחורי משקפיים כהים. בנימין אכן פגש את הסוסים עם הטייצים, אך כל הבוז שרחש להם בעקבות התדריך של אחיו לא סייע לו לעקוף אותם. מקצה אחר מקצה, משימה אחר משימה, בנימין מצא את עצמו מגיע אחרון, כמעט ששואל את נפשו למות. האכזבות מכות בו בזו אחר זו, הוא מרגיש לא שייך, כאילו הוזמן בתרמית לשחק בליגה לאומית בזמן שיכולותיו מתאימות לליגה ג'. ההכרה כבר מחלחלת, והוא מחליט עם עצמו: נמשוך את היום, מחר נלך הביתה.
השולחן הרחב בחדר הדיונים של מחנה סירקין עמוס במפות ותצלומי אוויר של מדינת אויב. עמנואל אמור להיות רכון עכשיו מעליהן, לסמן בטושים נתיב התקדמות ראשי, נתיב חלופי ונתיבי מילוט. ואם לא רכון, אז לכל הפחות צועד מפאה אחת של החדר אל השנייה, משנן במנגינה המיוחדת שלו את הפניות, העיקולים, פריטי נוף בודדים ונקודות תורפה של הציר. במקום שינון מאומץ, עמנואל לובש ארשת אחרת לגמרי. בפנים נוגות מעט הוא מתרווח לאחור בכיסא, תוקע את מבטו בפלורסנט מרצד אחד, ושוקע בהרהוריו. כמה שניסה להדחיק, ייסורי המצפון על אחיו לא מניחים לו.
הוא זוכר, בזיכרון החרות בבשר, את תחילת דרכו שלו ביחידה. את הפחד הזה מהלא נודע, את החשש שבכל רגע יכולה לנחות עליך גזירה שתחריב את שלוותך ואין לך כל דרך לערער עליה. את הזמן, הזהות והבחירה שנלקחים מאיתך באותה השנייה שבה נעצרים גלגלי הטיולית, ורעש השריקה הנורא של הדלתות הנפתחות נשמע. הוא זוכר את היום הראשון בו נחתו במתקן אדם, ושמו הוקרא בעיוות קל: "עמנואל מוּרנו, מחלקה אחת!".
לא היה יום אחד שבו לא טרחו לשוב ולהזכיר להם: אתם, אוגוסט 1990, מחזור של מפונקים. בכל שנה הטירונים של היחידה הונחתו בבסיס שא-נור של הצנחנים, ושם היו עוברים טירונות חי"ר קשה ומדכאת כפי שטירונות חי"ר אמורה להיות. החלטות של דרגים גבוהים הובילו לשינוי שהיטיב את מצבם, ואת טירונות החי"ר הם עשו במתקן נפרד עם יחס מועדף של סיירת מטכ"ל. כך לפחות חשו כלפיהם המפקדים, שעברו את המסלול הישן.
את המחיר הם שילמו, ובריבית. המפקדים הזמניים שליוו אותם בטירונות, המסורת הג'נטלמנית של סיירת מטכ"ל לפיה אין עונשים וטרטורים ביחידה, היחס המקצועי והענייני - כולם התפוגגו ברגע אחד. הפעם, בתום ארבעת החודשים של טירונות החי"ר, הטיולית הדחוסה עצרה במקום שהיה מוכר לכולם. רצועת חוף פסטורלית ומבשרת רעות. בחולות האלה התפלשו לפני שנה, משתדלים להתבלט מול מדריכי הגיבוש וחולמים על הימים שאותם הם מקללים עתה. שניות ספורות מרגע פתיחת הדלתות הם נדרשו לעמוד עם כל הציוד מסודרים בצורת האות ח'. בפעם הראשונה, פגשו את מי שיהיה מפקד הצוות שלהם בשנים הקרובות - גיורא לוי. את פניהם לא קידם בדרישת שלום, וגם לא התעניין איך הייתה הדרך. המילים התגלגלו מפיו במאמץ מינימלי, כאילו רק הוצאתן מטריחה אותו יתר על המידה. "דקה ועשרים שניות כולם עומדים ב-ח' בתוך המים", ומבלי שטרח לצעוק 'זוז' רצו כולם כאחוזי טירוף על החול הטובעני. "ברוכים הבאים לשבוע העלאת כושר", סיים גיורא את המשפט בינו לבין עצמו.
"נו, עמנואל, נסגרת כבר על הציר?", קול העיר את עמנואל מהרהוריו. החושך כבר ירד, והמפות על השולחן נותרו בתוליות כפי שהיו כשהונחו עליו לפני שלוש שעות. "נעבוד על זה כבר מחר", השיב חצי מתנצל, ומיהר אל הרכב. תחושת מועקה כבדה התיישבה על פתח ליבו, ובכל פעימה עוד חלק קטן ממנה התגלגל לתוכו. מכיוון שהשק"ם בבסיס כבר היה סגור בשעה הזאת, הוא התניע את הרכב של היחידה והטריח אותו אל אחת הפיצוציות בשכונה הפתח-תקוואית הסמוכה. שם, בחסות עשן הסיגריות והמוזיקה הקולנית שהפיק הפרלמנט הלילי, מילא שתי שקיות גדולות בממתקים וחטיפים מכל הבא ליד. את הכבודה העמיס לרכב, ועצר לכמה רגעים כדי לחשב את המסלול משם אל מכון וינגייט. זהו, המסלול מוכן, הרכב מותנע ועמנואל יוצא אל אחיו.
מקץ שלוש שנים ביחידה, התגנבויות הן לחם חוקו של עמנואל, וגם החול הארור של וינגייט מוכר לו מקרוב. הוא מחנה את הרכב במקום סמוך, ומתחיל לטפס על הדיונות כדי לאתר את אחיו. תלוליות החול, המצוקים והסלעים המשוננים, כל אחד לוחש לו רגע אחר שבו כמעט ונשבר. איך הרגליים הרטובות מנסות לנצח את החול שנדבק עליהן, מוסיף משקל על כובד האלונקה שמונחת על כתפיהם. יותר משניזונו ממנות הקרב המדודות, מילאו פיהם בחול ומי מלח עכורים. ובין טיפוס מאומץ על דיונה להשתרכות תחת אלונקה, הם ירו כמות אינסופית של תחמושת חיה כדי להתאים את כושר הקליעה שלהם ל"סטנדרט של היחידה".
בין אלומות האור המזדמנות הוא מצליח לזהות בחושיו המאומנים את דבוקת האוהלים. בנימין סיים את היום הראשון מובס מנטלית ואחרון בדירוג המדריכים. חוקי הגיבוש קובעים סדר ברור של לינה באוהלים על פי הדירוג בסוף היום. בנימין, יחד עם נער אחר שהגיע לגיבוש, מוקם באוהל האחרון. עמנואל אמנם קצין ביחידה, אבל לפנות בדרכים המקובלות אל מפקד הגיבוש זו לא אפשרות מבחינתו. בתנועותיו החתוליות, נסתר מעיני השומר והמפקדים, הוא מסתובב בין האוהלים ולוחש: "מורנו! מורנו!".
בנימין מתעשת, מבין שהקול קורא לו. לאור אירועי היום, הוא לא שולל שמדובר במלאך המוות, אך גם האפשרות שאחד המדריכים החליט להדיח אותו באישון לילה לא נראית לו מופרכת בנסיבות הקיימות. הוא מתיישב, רוכן קדימה על שתי ידיו ומציץ מתוך האוהל המצומק. "יא לבַן", עמנואל זורח למראה אחיו הצעיר. את הכינוי הזה, הדביקו ארבעת הגדולים לאחיהם הקטן ובהיר העור. למען הדיוק, הייתה חלוקה פנימית: עמנואל, הבוגר מבין שני האחים בהירי העור לבית מורנו נקרא לבן גדול, ובנימין כונה לבן קטן. בנימין עוד חשש לרגע שהמאמץ המופרז במהלך היום השפיע לרעה על יכולותיו המנטליות, אך החבטה החברית העזה שספג בגבו המחישה לו באופן שאינו משתמע לשני פנים שזוהי המציאות עצמה. עמנואל בא.
"הבאתי לך פה קצת שקיות", עמנואל דוחף לידיו את הר הממתקים שקנה. בנימין מופתע מהביקור ועוד יותר מהמחווה. "נו ספר, איך הולך לך?", בנימין משתתק. האופוריה שאחזה בו לרגע התפוגגה, והוא נזכר בתחושת הכישלון הצורבת. "אני חותך מחר", בנימין עונה בייאוש. "אני אחרון, אני והבחור פה שישן איתי באוהל, הגענו אחרונים בהכול. אין מצב שאני מסיים כאן חמישה ימים, עזוב. ננסה אולי בפעם אחרת, נתאמן וננסה שוב".
עמנואל מכיר את המבט הזה בעיניים, את האש שדועכת לאיטה ומאיימת לוותר על הכול. הוא מכיר אותו היטב מההכשרה שלו. אחרי שלושה שבועות בווינגייט, ובלי שום קשר למדדים אובייקטיביים או שיפוט ענייני, מפקדי פלגת ההכשרה החליטו שמחזור אוגוסט 1990 לוקה בחוצפה יתרה ותחושת שאננות, רק בשל העובדה שאת טירונות החי"ר ביצעו באדם ולא בשא-נור. השלב הבא - טירונות יחידה - נדחה בשבוע. ביום ראשון שאחרי שבועות העלאת הכושר, הורידה אותם הטיולית במחנה קולֶה. שם עמד מולם גיורא במלוא אימתו, והסתפק בארבע מילים שאת משמעותן הבינו היטב רק בימים שיבואו: "ברוכים הבאים לשבוע איפוס".
את הגשמים העזים של ינואר 1991 חברי צוות גיורא לא ישכחו לעולם. שבוע האיפוס התבצע כולו תחת גשם שוטף, כשמנעד הזמנים הקצובים נע בין חצי דקה לארבעים שניות. כל קונספציית ההכשרה של סיירת מטכ"ל, המניחה כי אין צורך בעונשים וטרטורים כשמתעסקים עם חיילים מלאי מוטיבציה, קרסה על ראש הצוות. הם נדרשו לשוב ולרוץ בביצות הענק בזמנים בלתי סבירים, רק כדי לשוב פעם נוספת על אותה הפעולה.
הקושי המנטלי היה גדול פי כמה מהקושי הפיזי. בחורים מובחרים, שעשו את כל המיונים כדי להגיע אל היחידה המקצועית ביותר, מוצאים את עצמם מתפלשים בבוץ ללא שום תכלית הכשרתית. גם החוסר הכרוני בשעות שינה נותן את אותותיו: בתוך השעה וחצי שהוקצו לשינה באוהלים המוצפים, שובצו כמה הקפצות ותורנות שמירה. כשהחושים מתערפלים והמוטיבציה יורדת, גם החברים מתחילים ליפול כמו חיילים על לוח שחמט. מסביבו ראה עמנואל עוד ועוד זוגות עיניים שמאבדות את הזיק איתו באו לטירונות, וזונחות את חלום היחידה. זה היה השבוע היחיד בו נפרד הצוות לא רק מלוחמים שהודחו, אלא גם מחברים שהחליטו לחתום על ויתור מיוזמתם.
את השבוע הזה לא צלחו הסוסים עם הטייצים, אלא רק אלה שהיה בהם שאר הרוח. גיורא הורה לחלק בין החיילים את השעה וחצי שניתנו להם לצורך שינה באוהלים. חצי צוות ישן וחצי צוות שומר בתורנות, ובלילה הבא מתחלפים. באותו הלילה שבו שובץ עמנואל לשמור יחד עם חצי הצוות, אחד החיילים עשה דין לעצמו והמשיך לישון גם אחרי שהגיע זמנו לשמור. השומר האומלל קרא בצעקות מהעמדה למחליפו, אך כולם עשו עצמם ישנים. כולם, חוץ מעמנואל. מבלי להתלונן, קם להחליף את השומר ונשאר בעמדה עד שעת ההשכמה. גם ביום למחרת, במהלך התיזוזים הבלתי נגמרים והעייפות הממוטטת, מילת התמרמרות לא נשמעה מפיו. כשהמבול שטף ושלוליות ענק נקוו, עמנואל שמר על ראש מעל המים.
עמנואל בוחן את עיניו של בנימין לעומק, ומכין את המילים שיחזירו לו את האמון בעצמו. "אתה לא הולך לשום מקום", הוא מורה לו בפסקנות. "אם התחלת משהו, אתה חייב לסיים. לא אכפת לי אם ראשון או אחרון, אתה לא עושה את זה בשבילם. זה בשבילך, שתדע שעשית את זה עד הסוף בלי לוותר לעצמך", טיפות ראשונות של אמונה נמזגו בחזרה לאישונים. עמנואל רואה שהמילים שלו מצליחות לסדוק את חומת התסכול של בנימין, ועכשיו הזמן להמשיך ולהכות.
"מה קרה בנימין? כואבות לך קצת הרגליים? אתה צריך שאני אעשה לך מסאז' בכתפיים? נקרעו לך הנעליים - יש גרביים, הגרביים נשחקו - יש עור, העור השתפשף - אז תרוץ עם העצם. בסך הכול, יש לך פה עוד ארבעה ימים. אף אחד עוד לא מת בגיבוש, אז מה כבר יכול לקרות לך? פשוט תעבור את זה", הוא אמר. באופן מופלא, בשפתם הפנימית של שני האחים, המילים האלו מפיחות רוח חדשה אצל בנימין. ואולי עוד יותר מהמילים עצמן, הנוכחות הפתאומית של אחיו הגדול העניקה לו תחושת ביטחון שלא הכיר. הוא התמסר למילים של עמנואל, שהמשיכו לזרום באופן נדיר.
"אתן לך טיפ", עמנואל המשיך תוך כדי שהוא פותח שקית במבה ומגיש לאחיו. "אל תנסה לעקוף את מי שבמקום הראשון. אתה עכשיו במקום אחרון? תעקוף את החבר שלך לאוהל. אחרי שתהיה במקום 17, תנסה כל הזמן לעקוף את מקום 15. קח לך משימות קצרות ופשוטות שאתה יודע שתוכל לעמוד בהן, ותתמקד רק בהן". עמנואל עצר, סקר לרגע את מתחם האוהלים, ולאחר שהיה בטוח כי איש לא זיהה אותם רכן אל בנימין כממתיק סוד. "בסוף, לא מעניין אותם לראות כמה קוביות יש לך בבטן. הם רוצים לראות איך אתה מתמודד עם קשיים. שאתה לא מוותר בשום מצב. יאללה, עכשיו תחזור לישון ותסיים את הגיבוש כמו גדול".
רק שניות נדרשו לדמותו של עמנואל כדי להיעלם בין הדיונות ושיחי החוף, ובנימין שב לאוהל כאדם אחר. בתוך כמה דקות נולד לו אח גדול, קצין ביחידה שיודע להדריך אותו מבפנים ודמות יציבה שמתעניינת בו ומעניקה לו גב. את הימים הבאים הוא צלח, במאמץ רב אך בצורה מרשימה. ליבו קצת סירב להאמין כששמו הוקרא בין המאותרים לטירונות ביחידה, בדרך לשנים ארוכות של שירות משמעותי בה.