מעבר חטוף על ההיסטוריה של ארבעים השנים האחרונות מגלה כי הציונות הדתית עברה שרשרת ארוכה ומפותלת של אירועי שיא מורכבים - החל מהפינוי מסיני בתחילת שנות השמונים, דרך הסכם אוסלו, רצח רבין, תוכנית ההתנתקות, הקמת "ממשלת השינוי" וכלה באירועי השנה האחרונה סביב הרפורמה המשפטית. אם נוסיף לאירועים אלה את מסכת האתגרים שהציבה הציבוריות הישראלית לציונות הדתית במהלך השנים, נגלה לפנינו רצף עמוס למדי של מוקשים וקונפליקטים שהעמידו אותה במבחנים וטלטלו את עולמם של חבריה באופן משמעותי מבחינה חיצונית ופנימית, אידיאולוגית ומעשית כאחד.
לכאורה, התגובה הטבעית של כל קבוצה חברתית מובחנת במצב דברים שכזה עשויה להיות שינוי יסודי של התנהגותה הציבורית ואולי אף התפרקות מבפנים לתתי קבוצות ללא חוט מקשר ביניהם. אך בניגוד חריף לאפשרות זו, כפי שהמציאות מלמדת, הציונות הדתית לא הרימה דגל לבן ואינה משנה באופן בסיסי את התנהלותה, הגם שחלקים ניכרים ממנה התרחקו או פרשו מהזרם המרכזי שלה. נראה כי גם אירועי השנה האחרונה, ברקע השסע החברתי וגילויי ההקצנה שהגיעו לשיאם באירועי יום כיפור תשפ"ד, לא ישנו את ההתנהלות הציבורית של הציונות הדתית.
כדי לנסות ולהבין מנקודת מבט סוציולוגית מה עומד בבסיס אותה התנהלות, יש לבחון את המנוע הפנימי שממנו יונקת הציונות הדתית את "מטרות העל" שלה, שמלוות אותה מסוף שנות ה-60 כאשר עברה מהפך זהותי על רקע תוצאות מלחמת ששת הימים. בשנים המוקדמות, טרום הקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה, ראתה הציונות הדתית את עצמה "כתנועת בת" בעלת מאפיינים של התנהגות ציבורית פאסיבית, שמבכרת את הפעילות "אל הבית פנימה", ללא מכוונות לנטילת יוזמה כלל ישראלית. לעומת זאת, בחמישים השנים האחרונות הפכה הציונות הדתית לתנועה אקטיביסטית, שרואה עצמה יוזמת, משפיעה ובעלת מכוונות להובלה כלל ישראלית. לא בכדי אחד הביטויים השגורים בקרב הציבור הציוני דתי הוא "לעבור ממשגיח הכשרות לנהג הקטר", כביטוי לרעיון של מעבר מתנועה זוטרה, מעין סרח עודף, בהובלת המדינה לתנועה בעלת חזון הנהגתי ומשפיע בכל תחומי החיים. לצד הגיבוש של ייעוד זה, הלך והתהווה העיקרון של "התנחלות בלבבות", שרבים ראו בו ציווי, שלפיו לא די שהערכים הנשגבים יישארו בתוך כותלי בתי המדרש אלא יש להפיץ את מעיינותיה החוצה ולסלול את הדרך ככל שניתן לליבו של הציבור הכללי.
גישה זו הפכה להיות הרעיון המסדר של הציונות הדתית כתנועה רעיונית, ואינה מאפשרת שום דרך נסיגה או שינוי מהותי בדפוסי הפעולה האופייניים לה במרחב הציבורי. אומנם, בעבודת הדוקטורט שלי הצבעתי על כך כי לקראת סוף שנות ה-80 נקטה הציונות הדתית בנסיגה זמנית והקפאה של האקטביזם המאפיין אותה והתכנסות פנימית במעין חזרה אל "המפד"ל הישנה", אך הייתה זו נסיגה זמנית וטקטית בלבד לצורך הרפיה של המתח הציבורי. אז, הציונות הדתית, מתוקף היותה תנועה שפועלת עם ה"ממלכה" ולא מתעמתת עמה, ראתה במהלך כהכרח לשמירה על המרקם החברתי הישראלי, בעוד שבאופן מהותי האקטיביזם החברתי והאידיאולוגי המשיך כל העת לפעם בלבבות הפרטים שמרכיבים את ציבור זה. ההתנחלות בלבבות באופן ציבורי מעולם לא חדלה מלהיות תוכנית הפעולה המחייבת של בני הציונות הדתית ומנהיגיו, כפי שאכן ניתן להבחין בכל מישורי החיים בעשורים האחרונים.
מאירועי החודשים האחרונים, שהגיעו לשיאם בהתנגשות בין עיריית תל אביב בסוגיית ישיבת מעלה אליהו והתפילה בכיכר דיזנגוף, עולה כי הציונות הדתית ניצבת שוב בנקודת זמן שבה היא מתקשה להתנחל בלבבות, ובטח שלא במעוזים הליברלים. מוקדם לדעת כיצד תשפיע ההתנגשות האחרונה על מהלכיה של הציונות הדתית והאם לאורם יתקיים בה שיח פנימי. נותר להניח כי בטווח הנראה לעין לא יתרחש שינוי יסודי ב-DNA הציוני הדתי, וכל סטייה ממנו תהיה לצרכים טקטיים. אולם, יש לקוות כי בדומה לסוף שנות ה-80, הציונות הדתית תבחר לפחות בנקיטת צעדי הרגעה ו"ניתוק מגע" זמניים לנוכח המתח הציבורי הנוכחי המהווה סכנה ברורה למרקם החברתי.
ד"ר עדו ליברמן הוא סוציולוג, חוקר של הציונות הדתית ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי