אין שום סיבה עניינית לצאת דווקא עכשיו לקרב נגד ה"אויב" החרדי, פרט לכך שהוא משמש מטרה נוחה במלחמה להפלת הממשלה. אם מדובר בגיוס שוויוני לצה"ל הרי שלעומת המצב בקום המדינה, כשדוד בן-גוריון נתן לחרדים פטור מגיוס, כיום הם מתגייסים במספרים גדולים יותר, כמו גם מרחיבים את השתתפותם בשוק העבודה, כולל במקצועות ההיי-טק. במסע הדמוניזציה נגד החרדים מושתקת גם העובדה שתופעת אי-השירות הצבאי היא כבר מזמן לא רק נחלתם של חוגים חרדים, אלא גם של חוגים שהלימוד בישיבה לא בדיוק אומנותם.
באותה מידה אין סיבה עניינית לתבהלה שמנשבת מהשמאל בחודשים האחרונים, שלפיה פנינו מועדות למדינת הלכה. האמת היא שמאז שנותיה הראשונות של המדינה, שבה נשמרו מאפיינים יהודיים במרחב הציבורי כמו שבת וכשרות, הרי שמסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, כשנטורי קרתא הובסו במאבקם נגד הבריכה הציבורית שהוקמה אז בירושלים, חל כרסום זוחל ומתמיד לכיוון חילון במה שמכונה הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה - משמירת השבת והכשרות דרך הנישואין והגירושין ועד הגיור. מסעדות, בתי מסחר, בתי קולנוע, בריכות שחייה ומקומות תרבות ובילוי פתוחים בשבת ברחבי הארץ, ואפילו תחבורה ציבורית פועלת בערים מסוימות.
יש גם התעלמות מכך שלא רק שאין לחרדים עניין פוליטי להשליט את אורח חייהם על שאר האוכלוסייה, אלא שההיפך קרוב יותר לאמת. במשך כל שנות המדינה, השתתפותם של החרדים בזירה הפוליטית הייתה והינה מסויגת. בניגוד לשמאל האנטי-ציוני, החרדים האנטי-ציוניים אינם מנסים לשנות את אופייה של המדינה הציונית, אלא מעדיפים פשוט להימנע מנטילת חלק בניהולה. ולאותם חוגים חרדים שמשתתפים בעשייה הפוליטית אין עניין להתערב בחינוך של היהודים החילוניים או הדתיים הלאומיים.
שוב, זה בניגוד לשמאל שכופה את האג'נדה שלו על מערכת החינוך של כולנו, מן הגן ועד ללימודים המתקדמים במוסדות האקדמיים, כמו גם במוסדות התרבות, במוזיאוני מורשת, בבתי המשפט - בעצם איפה לא? החרדים, מסיבות שונות, נמנעים מכפיית אורח חייהם על מי שאינו חרדי. כך למשל, ובניגוד לנאורי הזכויות, הם אינם מנסים להתערב בסדרי הישיבה באוטובוסים או במופעי תרבות ובמקומות בילוי שאינם משרתים את הציבור שלהם.
אחת הסיבות לכך קשורה לעובדה שהציבור החרדי אינו עשוי מקשה אחת. יש בו זרמים שונים ומנוגדים - חסידויות למיניהן, מתנגדים, אשכנזים, ספרדים, שוללי המדינה היהודית וחרדים ציונים. במציאות זאת הם ממילא אינם מסוגלים להגיע להסכמות בתוך החברה החרדית פנימה, אפילו בנושא הכשרות! גם לו רצו, כיצד יוכלו להגיע להסכמה על האופן שבו אמורים לנהוג אזרחי ישראל שאינם רואים עצמם כפופים להלכה היהודית?
אבל כרגיל, המציאות לא ממש מעניינת את השמאל, שמקדם את מאבקו לשימור כוחו ולהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. קביעתו המופרכת שיש ניגוד מובנה בלתי ניתן לגישור בין יהדות ובין דמוקרטיה, נלעגת במיוחד נוכח מאפייניו האנטי-דמוקרטיים שלו עצמו ההולכים ומתבהרים לכל בימים אלה. מתן לגיטימציה רק לדעה "נכונה" אחת ודיכוי ביטויין של כל אחרות, אי-הכרה בתוצאות הבחירות, אי-כיבוד חוקי הכנסת, אי-הכרה בעקרון הפרדת רשויות, והנטייה לנהות כעדר אחרי מנהיג, יהיה זה בימינו אהרן ברק או אחר, הם רק טעימה מן המאפיינים הללו.
לעומת זאת, עולם היהדות ההלכתית דווקא קרוב לערכי הדמוקרטיה, ודאי יותר מן השמאל הבריוני המתיימר להגן עליה. בעולם ההלכה חילוקי דעות לא רק לגיטימיים, אלא הם עניין שבשגרה ומהווים בסיס לדיון מעמיק, שבסופו בדרך כלל קובעת דעת הרוב. המושג עדיין נשמע מוכר?
דפנה נתניהו היא משפטנית ופובליציסטית.