על רקע חקיקת הקואלציה ודיוני בג"ץ בנושא המהפכה המשפטית, המונח "סבירות" מעסיק אותנו בעיקר סביב מרחב המחלוקת המשפטית ומבנה הדמוקרטיה הישראלית, אך השאלה מה "סביר", מגיעה לסף רתיחה גם בנושא טיפול הממשלה בעוני, ובסממן החמור ביותר שלו: אי הביטחון התזונתי.
צריך להתחיל מהסוף. זה בלתי סביר שבישראל חיים בעוני יותר מ-2.5 מיליון נפשות ו-1.1 מיליון ילדים, ושיותר מ-300 אלף משפחות ו-600 אלף ילדים סובלים מאי ביטחון תזונתי חמור. זה בלתי סביר שעשרות אלפי משפחות צריכות לבצע ויתורים יומיומיים ולהחליט אם לקנות אוכל או תרופות, לשלם שכר דירה או לתקן את הגג הדולף, להדליק תנור או להתכסות עם שמיכה כי אין מספיק כסף לחשמל. זה בלתי סביר שילדים יקבלו תזונה לא מתאימה ומספקת, שלא יהיה להם את הציוד הבסיסי הדרוש ללימודים בית הספר, שלא יהיה להם מחשב או אינטרנט בבית, שהם לא יצאו לטיול שנתי, ולא יוכלו ללכת לחוג או לקבל שיעור פרטי באנגלית אם הם זקוקים לו. האם יש באמת מישהו שחושב שזה סביר? שהיה מוכן שהילדים שלו יחיו במציאות כזו?
בלתי סביר גם שבעיה חברתית אקוטית, שנוגעת בשליש מהילדים וברבע מהאוכלוסייה, לא מטופלת על ידי הממשלה, שלמרות התבססותה של ישראל כאחת המדינות העניות במערב, עדיין אין לנו תכנית בין משרדית, לא גוף מתכלל, לא תקציב רב שנתי ולא יעדים לטיפול בנושא. העוני נמצא בכל המגזרים, לא רק בקרב חרדים וערבים, שהם אגב גם חלק מהחברה הישראלית. גם במשפחות עובדות שאין להן תמיכה כלכלית, ששכר המינימום לא מחלץ אותן מעוני, ושחובות, אובדן מקום עבודה, שינוי מצב משפחתי או החלטה כלכלית לא נכונה גורמים להן להיכנס לחובות ועלולים לגרור אותן למטה במדרון חלקלק שמשמעותו עוני תוך פחות משנתיים. תנועת המלחציים של יוקר המחייה ועליית הריבית עושה בדיוק את זה - מחמירה ומעמיקה את המצוקה הכלכלית בקרב האוכלוסיות המוחלשות שכח הקנייה שלהן היה מוגבל ממילא ויוצרת עניים חדשים, להלן "עניי מעמד הביניים".
עליית המחירים מקשה עוד גם על ארגוני הסיוע, שמתמודדים עם ביקוש הולך וגובר, סל מחירים שמתייקר משנה לשנה, ומגמה של ירידה בתרומות - בין היתר בשל תורמים מהמעמד הבינוני שמעידים שנכנסו בעצמם לקשיים והם כבר לא יכולים לתרום.
ויש עוד עניין בהקשר של הסבירות. האטמוספירה רוויית המחלוקות סביב המחאה והמהפכה המשטרית, מסיטה את תשומת הלב הציבורית וגם חלק מהתרומות, מהנושאים החברתיים. ישנם קולות בקרב מתנגדי רפורמה, כאלה שאולי תרמו בעבר ועכשיו פותרים בקשות לתרומה באמירה ש"הממשלה תעזור להם", תוך הבעת תחושת תסכול מסוכנת, שכורכת בין מוטיבציה להירתם לעזרה לבין השקפה פוליטית. המסר הזה חותר תחת אחד הערכים הכי חשובים לחוסן ולקיום שלנו כחברה, מכיוון שיסוד הערבות ההדדית הוא פעולה על בסיס אוניברסלי ושוויוני, ללא הבדל דת, גזע, מין, גיל, תרבות, העדפה מינית או השקפה פוליטית.
בהקשר זה, "עניי עירך לא קודמים". מה שקודם הוא הצורך, המצוקה, והיכולת שלנו כבני אדם אנושיים וכאזרחים שחיים פה יחד, להושיט יד לאלה שזקוקים לכך. יכול להיות שדווקא עשייה חברתית משותפת וראיית האחר כאדם לפני הכל, תעביר מסר של סולידריות חברתית. מעבר לתמיכה הפיסית החשובה במשפחות עם ילדים, בקשישים ובניצולי שואה, עשיית הטוב יכולה להדהד במעגלי השפעה רחבים יותר, לאפשר להתחיל לאחות את הפצעים ולחבר מחדש את חלקי החברה המפולגת והמשוסעת שלנו. נדמה לי שעל זה אפשר להסכים. להיות ישראלי זה לתת.