הסלחנות של השמאל לקומוניזם: הדרך מהסרט "אופנהיימר" למחאה

הסרט "אופנהיימר" משמש דוגמה לבימוי, משחק ותסריטאות משובחים. הוא גם משמש דוגמה לדבר נוסף: היחס הסלחני של החוגים האמנותיים והאינטלקטואליים במערב אל הקומוניזם. למי שלא צפה בו, "אופנהיימר" שם דגש רב על הדיונים הביטחוניים ששללו מן המדען הידוע רוברט אופנהיימר - "אבי" פצצת האטום האמריקאית ובעל עבר קומוניסטי רב־שנים - את סיווגו הביטחוני. ההחלטה, שהתקבלה בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות, הכתימה את שמו של אופנהיימר והביאה רבים להטיל ספק (בלתי מוצדק) באשר לנאמנותו לארה"ב.

הסרט אינו מטיף לקומוניזם. מצד שני, הוא גם אינו שולל אותו בשום צורה. מבחינה זו, הסרט הוא לכאורה ניטרלי. יחד עם זה, אם יש אנשים שמוצגים באופן "רע" בסרט, הרי אלה אותם אמריקאים מן הימין שנאבקו באופנהיימר או ניסו לצמצם את השפעתו. לעומתם, הקומוניסטים הרבים שנמצאו בסביבתו החברתית והמקצועית - אפילו אותם מרגלים שהעבירו את סודות האטום לבריה"מ של יוזף סטלין - אינם מוצגים כ"רעים" כלל וכלל.

באופן כללי, הקומוניסטים (רובם ככולם יהודים, כמו כל המדענים הראשיים שעמלו על פרויקט פצצת האטום) מוצגים ככאלה שרק באו לתקן את עוולות החברה האמריקאית מבפנים, ולא ככאלה שגם באו לקדם את הקומוניזם העולמי בהנהגת בריה"מ ולהכניע את אמריקה. אולם האמת ההיסטורית הייתה אחרת. המסמכים שנחשפו ברוסיה הוכיחו שהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית פעלה כסוכנת של בריה"מ לכל דבר.

אנו יודעים לא מעט על הזוועות שהתרחשו בבריה"מ לאורך שנות קיומה. למרות זאת, רבים בינינו נותרים סלחניים משהו כלפיה. לגישתם, כשמדובר בנוראות המאה ה־20, אלו בעיקרן מעשיהם של היטלר והנאצים. ובאשר לבריה"מ? נכון, קרו שם דברים, אבל...

אבל? הקומוניסטים בבריה"מ רצחו עשרות מיליוני בני אדם על לא עוול בכפם; הוקמה בה מערכת ענפה של מחנות ריכוז שהעסיקו אסירים־עבדים למכביר, ואלה, כתוצאה מתנאי המחיה הקשים והעינויים, מתו בהמוניהם; חירותם של כלל אזרחי המדינה אף היא ניטלה מהם, שכן הללו חיו משוללים חופש ביטוי, זכות בחירה, ואפילו הזכות הבסיסית להחליט על מקום מגוריהם ועיסוקיהם; הארץ כולה היוותה כלא גדול, שדייריו, רובם מוכי עוני ומחסור, לא הורשו לעוזבו.

במקביל, המדינה השליטה בפועל, או עזרה להשליט, את משטר האימים הקומוניסטי על עמים אחרים, שגם הם שילמו במותם של מיליונים. ואם ביהודים עסקינן, הרי שלאחר "משפט הרופאים" - עלילת דם שבעקבותיה הורה סטלין ב־1953 על הוצאתם להורג של רופאים יהודים שכביכול הרעילו בכירים בשלטון - תכנן סטלין להעביר את האוכלוסייה היהודית למחנות ריכוז, כנראה במטרה לחסלה. הוא מת לפני שהצליח להוציא לפועל את זממו. האם אפשר להשוות את כל זה לנאצים? בשם המוני בני האדם שעונו, הורעבו, נכלאו ונרצחו - אפשר גם אפשר.

אבל במחזות ובסרטים שהציבור במערב צופה בהם מזה עשרות שנים, השוואה כזו לא באמת נעשית. וכך, למשל, כשמזכירים את מהלכיו של הסנאטור ג'וזף מקארתי באמריקה, כולל ב"אופנהיימר", הביקורת תמיד, אבל תמיד, מופנית אל מקארתי ואנשיו (שאכן ראויים לביקורת, שכן שפעלו בין השאר גם נגד חפים מפשע). לעומת זאת, הנחקרים עצמם, שחלק גדול מהם היו קומוניסטים אדוקים ותומכים מובהקים של רוצח ההמונים סטלין, ביניהם סוכנים רוסים בפועל, יוצאים ביצירות הללו "נקיים".

הסיבה לכך פשוטה מאוד: השמאל שולט בבמות הביטוי של המערב. על פיו, בין השאר, המערב האנטי־קומוניסטי הוא בית גידול של תפיסות בלתי מוסריות ומעשיו ראויים לכל גינוי. כך ב"אופנהיימר" מובאת אי־המוסריות שבהפצצת הירושימה ונגסאקי שהביאו לכניעתה של יפן, בעוד ששיקולי החיסכון בחייהם של חיילים אמריקאים ואזרחים וחיילים יפנים, שהובילו להחלטה על הפצצתן, מטושטשים באמצעות אי־הבאתו של האומדן שהתקבל בצבא האמריקאי על מותם הצפוי של מיליונים בכיבוש יפן.

מבחינתו של השמאל, יש הרבה בקומוניזם שהוא צודק ונכון. האין הרצון להקים חברה אוטופית, שבה בני אדם יחיו בשוויון מוחלט, ראוי לשבח? ואם לא קומוניזם קלאסי, שכן בימינו מסתייג השמאל במערב מן המשנה הכלכלית שלו, עלינו לכל הפחות להקים חברה "נכונה" - ועל שאיפה זו לגבור על כל ערך אחר. כי גם כשהוא מחבק את הקפיטליזם, אין השמאל המערבי מסתייג ממוטיבים קומוניסטיים יסודיים אחרים. להפך.

במהלך החודשים האחרונים אנו עדים מידי יום לשלל ניסיונות ליישם שאיפה זו בפועל אצלנו בישראל. העם אמר את דברו בבחירות? נו, מה בכך? אומרת המחאה. הרי אין זה יכול להשתוות בחשיבותו, בשום אופן, לנאורות החברתית והמדינית שהשופטים העליונים יכולים וצריכים להשליט עלינו.

ומה בדבר המחיר שתגבה השלטה והכפפה כזו? בסך הכל, עונה המחאה, מדובר בחיסולה של הדמוקרטיה הישנה, כשבמקומה תקום במלוא תפארתה הדמוקרטיה ה"מהותית" החדשה של אהרן ברק, שהיא לא פחות טובה ממנה. אדרבא, היא יותר טובה! שכן אם רצון הבוחר, כמו אצלנו, אינו נכון, עדיף שהוא לא יבוא כלל לידי ביטוי. ככלות הכל, איזה ערך יש לרצון רוב האזרחים אם הוא בא על חשבון קיומה של חברה נאורה, טהורה ונקייה?

אין זה מקרה שחלק לא מבוטל מבין מובילי תנועת המחאה חונכו בתנועות נוער בעלות גוון מסוים וגדלו בקיבוצים או בבתים בעלי אוריינטציה קומוניסטית בדרגה זו או אחרת. כי לקומוניזם אין דבר וחצי דבר עם דמוקרטיה.

משמעותה של דמוקרטיה אמיתית, ואין בלתה, היא שרצון הרוב, למעט מקרים חריגים שבחריגים, הוא הקובע, ושחופש הביטוי נשמר כערך עליון. אבל הרושם הברור שמתקבל מאז הבחירות הוא שמושגים וערכים דמוקרטיים אלה לא נטמעו בהכרתם של הנאורים שלנו, גם אם הם משתמשים תדיר במילה "דמוקרטיה".

ואכן, מילה זו אינה משה מפיהם ומשלטיהם. גם זה אופייני. הרי בלי יוצאות מן הכלל, המדינות הקומוניסטיות כולן - אלו שהיו ואלו שעדיין קיימות - הכריזו ומכריזות על עצמן בתרועה גדולה שהן "דמוקרטיות!".