ב-15 בספטמבר 2020 חתמו ישראל, איחוד האמירויות ובחריין על הסכמי אברהם. הרשות הפלסטינית הביעה הסתייגות, אך נמנעה מלצאת בכוח נגד "האחיות הערביות", כדי לא לפגוע עוד יותר ביחסיה המתדרדרים עם רוב המדינות הערביות, בעיקר אלה המסונפות כמדינות תורמות.
במקום זאת, התארגנו הפלסטינים להפגנות זעם ברמאללה וערים פלסטיניות נוספות. הפגנות היו, זעם היה הרבה פחות, ולא ברור אל מי זה הופנה. האם הופנה למדינות שבגדו בעניין הפלסטיני, או כלפי הנהגת הרשות, שבחולשתה ובמדיניותה והתנהלותה, אפשרה למדינות הערביות לעקוף אותם בסיבוב אל חיקה של מדינת ישראל?
חולשת הרשות הפלסטינית היא אולי היום הסממן הבולט, התשובה האינסטינקטיבית והמיידית בכל פעם שמדברים על הסכמי אוסלו. גם במלחמה שניהלו גולשים פלסטינים ברשתות החברתיות נגד תומכי ההסכמים בשתי המדינות המפרציות שהזכרנו לעיל, מיהרו הבחריינים והאמירתים להזכיר לפלסטינים שאלמלא הסכמי אוסלו, ואלמלא ההכרה בישראל מצד אש"ף ב-1993, כלל לא בטוח שהסכמי אברהם היו נולדים.
30 שנה לאחור, כשהפלסטינים עושים את מאזן הרווח וההפסד של אותם הסכמים, נראה כי שורת הרווח רזה מדי לעומת שורת ההפסדים. הדיון אינו נסוב סביב שאלת היחס בין הרווח להפסד אלא סביב השאלה מי אחראי לאותם הפסדים כבדים: האם מדינות ערב "שבגדו" באחיהם, האם ההתנהלות המושחתת של ההנהגה הפלסטינית או חלק גדול ממנה, האם חוסר היכולת להתמודד בדעת הקהל העולמית ובקהילה הבינלאומית מול הנרטיב הישראלי של "אין פרטנר", או שמא מדובר בהסכם שמלכתחילה נועד להגיע לתוצאה הזו ושאופן ניהול הפלסטינים את התהליך שהוביל אליו לא היה יכול להפיק תוצאות אחרות. אם כן, הסכמי אברהם הם מבחינת הפלסטינים התוצר האחרון של מניית אוסלו הקורסת. מנייה זו עלולה להיגרע סופית מהמסחר והיה ותושג פריצת דרך בין ישראל לבין הסעודים.
אם בעבר, המחשבה ששלטה בקרב הפלסטינים היא שמדינות ערב יצטרכו לעבור דרך השער הפלסטיני כדי להגיע לישראל, הרי שהסכמים אלה הוכיחו שהפלסטינים הם לא פקטור. במקרה הטוב, הם יזכו לפרס ניחומים בדמות כמה הטבות כלכליות שלא משנות דבר במאקרו כלכלה הפלסטינית.
פרס הניחומים הכי שווה הוא הסכמת ממשלות ישראל להקפיא תהליכים של סיפוח הגדה לריבונות ישראל. לא מדברים עוד על מדינה פלסטינית כתנאי לפיוס בין מדינה ערבית לבין ישראל כפי שדרשה יוזמת השלום הערבית משנת 2002, אלא בכך שישראל לא תספח את הגדה. לא מדברים עוד על סיפוח 3% או 7% או 20% שטח כפי שטענו הפלסטינים שדיוני קמפ דיוויד, טאבא ואנאפוליס ביקשו לגרוע משטחם, אלא בסיפוח שטחC , שלטענתם מהווה 60% משטחי הגדה המערבית.
הדרישות לסיפוח לא נולדו בחלל ריק, הן נתמכות בשני מרכיבים עיקריים: הכפלת מספר היהודים בגדה המערבית וחיזוק הנוכחות של הימין הקיצוני בממשלות ישראל. אם ערב הסכמי אוסלו דובר על כ-400 אלף ישראלים החיים בשטחי הגדה המערבית, היום מדובר במספר כפול, כאשר ממשלת ישראל הנוכחית מתהדרת בתוכניות שנועדו להביא את מספר היהודים, בשטח שנועד להיות המדינה הפלסטינית, למיליון אנשים.
מבחינת פלסטינים רבים, מדובר בתוצר העיקרי של הסכמי אוסלו. הסכם שמיומו הראשון לא כלל התייחסות לנוכחות של יהודים וישראלים בשטחים המתעתדים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית. בכיר פלסטיני ששוחחנו עמו השבוע הזכיר את הדברים שאמר שמעון פרס באותה ישיבת ממשלה שאישרה את ההסכם, ושפרטים ממנה נחשפו בשבוע שעבר. "לא ויתרנו על שום שטח, לא פינינו אף התנחלות ולא חילקנו את ירושלים", אמר פרס באותה ישיבה.
הרש"פ כקבלן ביטחוני
למעשה הדברים האלה משקפים מבחינת הפלסטינים את כל החולשות שבהסכם אוסלו, הסכם שבאופן מובנה ומודע דחה את הדיון בסוגיות הליבה - הביטחון, הפליטים, ירושלים, הגבולות וההתנחלויות. סוגיות שכל אחת מהן היא מוקש ושמבחינת הרחוב הפלסטיני נקודת המוצא של ישראל לגביהן עדיפה על זו של הפלסטינים, או כפי שאמר מזכ"ל ארגון היוזמה הלאומית הפלסטינית המתנגד להסכמי אוסלו מוסטפא ברגותי: "הסכם אוסלו היה הרעיון הגאוני ביותר בהיסטוריה של ישראל כי הוא אפשר לה להמשיך בכיבוש מבלי לשלם את עלויותיו".
ברגותי התכוון לעלויות הכספיות של החזקת מנהל אזרחי המונה אלפי פקידים ואמון על ניהול חיי היום יום של הפלסטינים, מניקיון הרחובות, עובר בבריאות ובחינוך ועד למציאת פתרונות תעסוקה. ולא רק עלויות, ישראל לא שילמה. ישראל חיה בסגנון של "להיות עם ולהרגיש בלי": היא שלטה ברוב השטחים, שלטה בתנועת הפלסטינים, היא המשיכה להרחיב את ההתנחלויות, שלטה ושולטת ברישום האוכלוסין וכמובן קיבלה עשרות אלפי אנשי ביטחון, שביום רגיל, אמורים לחצוץ בינה לבין הארגונים הפלסטינים הרדיקליים, שבמקרה מתנגדים להסכמי אוסלו. על פי ארגוני זכויות אדם, מדי שנה עוצרת הרשות הפלסטינית באמצעות מנגנוני הביטחון שלה, מאות פלסטינים, מיעוטם בחשד לתכנון או ביצוע פיגועים, מרביתם בגלל דברי ביקורת שהם משמיעים נגד מוסדות הרש"פ, מוסדות הנגזרים מהסכמי אוסלו.
תפיסתה של הרשות הפלסטינית כקבלן ביטחון משני של ישראל היא העובדה שהרשות הפלסטינית איבדה את אחיזתה בשטח, הן מבחינה ביטחונית באזורים מסוימים, בעיקר בצפון הגדה, והן מבחינת השפעה. קבלן ביטחוני הוא המונח העדין לתיאור היחסים בין ישראל להנהגת הרשות הפלסטינית, המונח הפחות עדין הוא יחסים של עובד-מעביד, או באופן הכי ישיר, יחסים של שיתוף פעולה, לא במובן החיובי של המילה, אלא במובן שמייצר את הפלסטיני, בין אם פוליטיקאי או איש ביטחון, כמשת"פ של הרשות הכובשת.
"התגמול" שמקבל אותו משת"פ מנקר את עיניי הפלסטינים. קשה להסביר לפלסטינים כיצד כל תומכי אוסלו הנלהבים מקרב הפוליטיקאים ואנשי הביטחון, הפכו למיליונרים, מולטי מילונרים או אפילו מיליארדרים. כיצד אנשים, שמרבית חייהם עברו או בכלא הישראלי או בעבודה במוסדות אש"ף בתקופה של טרום אוסלו, הפכו לחלק מהאלפיון העליון, ואלה לא ניסו אפילו להסתיר את עושרם, מה ששיחק לידי חמאס, שקשרה בין התמיכה באוסלו לבין השחיתות והמושחתים.
ואם בחמאס עסקינן, הרי שהשתלטותה על עזה היא אחד התוצרים היותר קשים של אוסלו ובוודאי של ספיחי אוסלו. אל מול ההתעשרות מנקרת העיניים של מנהיגים שנכשלו בלקדם את ענייניהם, הצליחה חמאס לשכנע את הפלסטינים כי אוסלו נועד לייצר עוד טבעת ביטחונית המורכבת מעשרות אלפי אנשי ביטחון פלסטינים שנועדו לחצוץ בין ישראל לבין הארגונים הפלסטינים המבקשים להוביל את המאבק המזוין. אותם "משתפי פעולה" לא רק שכשלו בלקרב את הפלסטינים אל עבר ההגדרה העצמית, הם "תרמו" לעלייה במספר המתנחלים, ולא שיפרו את מצבם של הפלסטינים.
חמאס, שרק חיכה להזדמנות, שמח להשתתף בבחירות שהסכמי אוסלו אפשרו כך שב-2006 זכו בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט הפלסטיני, וכמה חודשים קודם לכן בבחירות לעיריות עד להשתלטות על רצועת עזה ב-2007 וגירוש בבושת פנים של אנשי הרש"פ. הפילוג הפלסטיני הוא התוצאה הכואבת ביותר של הסכמי אוסלו. הסכמים שאט אט העבירו את הארגונים הפלסטינים, ארגונים לאומיים, חלקם מרקסיסטיים, ממשבצת הארגון המהפכני למשבצת הארגון הממוסד, זה שמנהיגיו יושבים סביב שולחן הממשלה ורבים על פירורי תקציבי הרש"פ לטובת ארגוניהם, שכעת צריכים לשבת בדיונים באשרור הסכמים עם ישראל ולקבל היתרי מעבר עבור עצמם מקציני תיאום ישראלים כדי להגיע לישיבות בישראל או לטיפולים רפואיים ואפילו לארוחה טובה במסעדה ישראלית.
מצידה, הנהגת הרשות הפלסטינית מיקסמה את הסטטוס החדש הזה של הארגונים האלה ושל תלותם בתקציביה וכספיה: ככל שתמכו יותר באוסלו ובהנהגת הרשות פלסטינית, כך ינקו יותר מעטיני ההסכם, ואם העזו להתנגד, המימון האישי שלהם או של ארגונם הוקפא. כך יצא שבכירים בחזית העממית לשחרור פלסטין שביצעו את הפיגועים הכי ראוותניים בשנות ה-70 השתתפו באותן ישיבות שבהן סוכם על שורת הטבות כלכליות, או שוחד כלכלי בלשון הרחוב. גם אחרי רציחת השר רחבעם זאבי על ידי פעילי הארגון, לא חזרו אנשי החזית העממית בגדה המערבית למשבצת ארגוני "ההתנגדות".
דיבורי הישראלים על כך שחמאס הוא אויב משותף לישראל ולראשי הרשות הפלסטינית ותנועת הפת"ח רק חיזק את כוחה של התנועה האיסלאמית עד להשתלטותה על רצועת עזה. השתלטות שתחילה נתפסה כתגובה רצויה נגד מושחתי אוסלו, התבררה מהר מאוד כתחילתו של פילוג הרסני שלא רק גבה את חייהם של עשרות משני הצדדים במהלך ההשתלטות על הרצועה, אלא חילק את העם הפלסטיני, פוליטית וגיאוגרפית. כיום, עזה נתפסת כישות כמעט עצמאית שלא קשורה לישות המקבילה המתנהלת בגדה. לא ברור מי יכול לטעון כי הוא הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, ולא ברור אם החלטות המתקבלות ברמאללה מחייבות את הקברניטים בעזה ובוודאי שהחלטות "השלטון" בעזה אינן מחייבות את אנשי אבו מאזן. הפלסטינים מגדירים את הפילוג כ"נכבה שנייה".
מעבר לכל הנאמר על נקודת המבט הפלסטינית, ניתן להוסיף כמובן את התרומה של הפיגועים ושל האינתיפאדה השנייה לאובדן האמון בצד הישראלי מתהליך "שלום" עם הפלסטינים. אולם מעטים בצד הפלסטיני מתייחסים לנקודת המבט הזו בבואם לדון בסיבות לקריסת אוסלו. רוב הפלסטינים, תומכי הרש"פ ומבקריה, סבורים כמובן שישראל אחראית לכישלונו של ההסכם. לשיטתם של אלה, הפיגועים והאינתיפאדה השנייה היו תוצאה ותגובה להתחמקות ישראל ממילוי התחייבויותיה ובראשן ההתחייבות לסיים את שלב הביניים ב-1999 בהקמת מדינה פלסטינית. הדיונים על "תרומת" הפיגועים והאינתיפאדה השנייה לכישלון אוסלו, ולקריסת מחנה השלום בישראל והשתלטות הימין והימין הקיצוני על תהליך קבלת ההחלטות בה, הם מנת חלקם של מעטים בציבוריות הפלסטינית. בכיר פלסטיני הודה כי בחוגים מצומצמים דנים בפת"ח על אחריותם למיליטריזציה של המאבק ולחזרה של המאבק החמוש, דבר שלדבריו שיחק לידי מתנגדי אוסלו בישראל ובמקביל שיחק לידי חמאס.
האירועים האחרונים בישראל נתפסים כמלחמה פנימית בישראל על זהות המדינה, מאבק בין אנשי מדינת ישראל ואנשי ארץ ישראל וכי אלה האחרונים לא היו מעולם מאפשרים את הקמתה של המדינה הפלסטינית. אי לכך אוסלו נידון מראש לכישלון ושכל מטרתו הייתה כפי שאמר מוסטפא ברגותי, לאפשר לישראל להמשיך בכיבוש מבלי לשלם את עלויותיו.
האסון מבחינת הפלסטינים אינה קריסת אוסלו אלא העובדה שבעוד ההסכם דה פקטו פג תוקף ואין שיחות ואין משא ומתן ואין אופק מדיני, הוא עדיין מהווה מסגרת שבתוכה מתנהלים חיי הפלסטינים. הוא קובע את מסגרת החיים הכלכלית, את מרחב התנועה, וכמובן מה מותר ומה אסור במאמץ הפלסטיני לשים קץ לשלטון הישראלי. הרחבת ההתנחלויות אינה נתפסת כהפרה של אוסלו, התנגדות, בוודאי אלימה, של הפלסטינים להרחבתן כן נחשבת להפרה של ההסכם. כניסה על בסיס יומי של צה"ל לשטחי הרשות הפלסטינית אינה נתפסת כהפרה של ההסכם, בעוד תמיכה כספית של הרשות במי שיורים בחיילי צה"ל נחשבת להפרה של ההסכם.
הקלף החזק של הרשות הפלסטינית, אותו תיאום ביטחוני, אינו יכול לשמש בידה כקלף מיקוח שמא תיעצר העזרה הכלכלית של הקהילה הבינלאומית. כך נוצר מצב שבכל כניסה לקבר יוסף, אנשי הרשות הפלסטינית מתבקשים להתפנות כדי לא להפריע לתפילות הישראלים, ולמחרת על אנשי הרשות למסור מידע על אודות אלה שניסו למנוע מהישראלים להתפלל בנוחות במרכז העיר שכם. ואם לא יעשו כן, תגביל ישראל את מספר היתרי העבודה לפועלי הגדה בישראל, מה שיגביר את הזעם, לא כלפי ישראל, אלא כלפי "משתפי הפעולה" עמה ברשות הפלסטינית. נחמתם היחידה של אלה, כפי שסיפר לי השבוע אחד מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים לשעבר, הוא שאחרי שני עשורים בהם הפלסטינים משלמים את מחיר אוסלו או את מחיר קריסתו, הישראלים חווים כעת על בשרם שלהם את ניצחונם של מתנגדיו בצד הישראלי.
עלי ואקד הוא עיתונאי ופרשן לענייני העולם הערבי, מנהל הערוץ בערבית של i24NEWS