הכנסת אישרה שלשום ביומה האחרון לכנס הקיץ שני חוקים "מצטיינים" המגנים על בנות ישראל, חוק החמרת ענישה על עבירות מין המבוצעות ממניע לאומני ו-"חוק הפיקוח הטכנולוגי". האם אנחנו בפתחו של עידן שבו לא יהיו עבירות מין ואלימות? האם לא צריך לברך את הקואליציה על ההישג? למען האמת - לא. כמו ה-"רפורמה" המשפטית כולה, מדובר בחוקים שנועדו לפתור בעיות אמיתיות, אבל בדרך עקומה במיוחד. רוב פוליטי מזדמן עושה שימוש לרעה בכלים של המשפט הפלילי וכדי להוביל לפגיעה חמורה ובלתי מידתית בזכויות הפרט.
שני החוקים סובלים מבעיות קשות ואינם במידה רבה אלא רק "עלה תאנה" המכסה על אוזלת היד בכל הנוגע להגנה על נשים. החוק להחמרת הענישה על עבירות מין המבוצעות ממניע לאומני אף גרוע יותר, שכן הוא מעלה שורת בעיות העלולה להביא להחמרה במצב הקיים.
החוק מקבע תפיסה של עבירות מין ממניע לאומני, או "טרור לאומני" כדברי מציעת החוק, כשלא ברור בכלל שיש תופעה כזו. אין להכחיש שאונס על רקע לאומני מוכר בהחלט בעולם כתופעה, בעיקר בהקשר של מלחמות (כמו הדיווחים על מה שקורה באוקראינה), רק לא בישראל. במקרה הזה, החוק עלול ליצור את התופעה.
מרבית מקרי עבירות המין, בישראל ובעולם, מבוצעים בידי מכר, בן משפחה, בן זוג ועל פי מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, 89% מהתקיפות המיניות בוצעו על ידי אדם שמוכר לקורבן. בישראל יש מקרים רבים של עבירות מין המבוצעות כלפי ילדים ובגירים במגזר הדתי והחרדי. אם יש הצדקה להחמרת ענישה - בין אם כתגמול או להרתעה - היא שם.
בעבירות מין אין הרתעה ממשית, כך שאין כאן הגנה. רק ענישה חמורה לשם ענישה. זו ענישה אקספרסיבית שמטרה היא לבטא תפיסת עולם ומעבירה אותה כמסר לקהלים הרלוונטיים: הציבור הרחב, הנאשמים והנפגעות. זה בסדר, אבל זה ענישה בגלל ההגנה על ערך לאומני, הערך שעליו אני מעדיפה להגן הוא אוניברסלי, הפגיעה באוטונומית האישה.
גרוע מכך ,זו בדיוק הסיבה בגללה החוק עלול דווקא ליצור תופעה של "טרור מיני גובר". בשבוע שעבר דחה משרד הביטחון טענה לגבי גבר בדואי שפגע מינית בילדה יהודייה וקבע שלא כל פשע של בדואי נגד יהודייה הוא פעולת איבה. החוק מנוסח בצורה נייטרלית, כלומר: כל פגיעה מינית מתוך מניע של גזענות תיכנס לגדר החוק. האם מישהו רואה את החוק חל על אישה ערביה המוטרדת על ידי יהודי? או על לסבית או הומו המוטרדים על רקע נטייתם המינית? מטרתו הגזענית של החוק ברורה לכל, וכך גם ההקשר שלו לתפיסות חשוכות שלפיהן מיניות האישה שייכת לגברים שסביבה, ופגיעה מ"גברים יריבים" שווה מחיר מיוחד.
באשר לחוק האיזוק האלקטרוני, כוונותיו טובות, אך הוראותיו לקויות. החוק, שייכנס לתוקף רק בעוד שנה, מגביל את תחולתו ל-200 אזיקים אלקטרוניים בשנה, כשכבר כיום יש כ-1000 נשים במקלטים. הכשל החמור ביותר, מבין התנאים למתן צו הגנה, הוא בדרישה שלאדם תהיה הרשעה קודמת בעבירה רלוונטית, או שהוגש כתב אישום, זאת בתוספת הערכת מסוכנות. תנאים אלה לבדם עלולים לסכל את מטרת החוק, כאשר בעבירות אלימות במשפחה הבעיה היא מיעוט תלונות וכתבי אישום. האם לא מספיקים איומים משמעותיים בפעם הראשונה כדי להגן על אישה?
פרופ' דנה פוגץ' היא מומחית לזכויות נפגעי עבירה מהקריה האקדמית אונו