בעודי במדים, הופעתי בפני הקהילה היהודית בווסטצ'סטר שבקונטיקט. זה היה ערב מרגש, שכל כולו תמיכה בחיילים ובחיילות המשרתים בצה"ל. בסיומו של הערב הפגישו ביני לבין אורח הכבוד של האירוע. הוא ביקש לחבק אותי, הוא היה גבוה ממני, שיער לבן אפור, עיניו כחולות והכי בולט, המספר החרוט על זרועו. הוא לפת אותי לזמן שנראה לי ארוך מאוד, ואז שחרר ואמר את הדברים הבאים: "אתה לא יודע מה זה בשבילי לחבק גנרל ישראלי. אני הייתי ילד בפולין, עמדתי באמצע הכביש, הבטתי אל השמיים ושאלתי מאין יבוא עזרנו? תודה לאלוהים שיש לנו היום את צה"ל ואת מדינת ישראל".
צה"ל אינו רק צבא ההגנה של החברה הישראלית, הוא צבא העם במובן הכי עמוק של המילה. ישראל היא בראש ובראשונה הבית הלאומי של העם היהודי וגם בית משותף לכל אזרחיה. אין לאיש מאיתנו את הזכות לפגוע, לחרב ולרסק את הפלא שנבנה כאן בהרבה דם, יזע ודמעות. אין מנדט, לרוב מזדמן, (לממשלה, לכל ממשלה), לשנות סדרי עולם, אלא בהסכמה רחבה, אמיתית וכנה שתכליתה, לחזק ולבצר את הפלא ששמו מדינת ישראל ואת מרקם החיים המשותף שלנו כאזרחים, בלי הבדל, דת מין או גזע. באותה המידה ואף יותר, אין למארגני המחאה, זכות כלשהי, לא מוסרית ולא ערכית, לקרוא למשרתים במערכת הביטחון בכלל ובצה"ל בפרט להימנע מהתנדבות במקרה הטוב ולסרב לשרת במקרה הרע.
המאבק על אופיה ודמותה של המדינה כן, השימוש בצה"ל וסמליו להשגת מטרות פוליטיות, הינו המרדה - לא פחות. בהקשר זה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, ראויים מארגני המחאה בכלל ובכירי מערכת הביטחון בפרט הקוראים להפסקת ההתנדבות ולהפסקת השירות במילואים לכל גינוי אפשרי. הם פוגעים במודע פגיעה קשה בביטחון הלאומי, בלכידות הפנימית בצה"ל, בערך השירות ובערך ההתנדבות. אף ממשלה במדינה דמוקרטית, מימין ומשמאל, אינה יכולה להרשות לעצמה להיכנע לתכתיב של קבוצה המשתמשת בצה"ל ובסמליו.
אם אנחנו רוצים להישאר חברה אחת מאוחדת ומלוכדת, גם ביום שאחרי העימותים והמאבקים הפוליטיים, כולנו נדרשים להמשיך ולתמוך בצה"ל כצבא העם. אלה גם אלה מפצלים אותנו כחברה ומובילים את כולנו לאסון שאין חזרה ממנו. לחבריי משרתי המילואים, מאבקכם כאזרחים, על אופיה ודמותה של המדינה הוא גם מאבקי שלי. אין לצד כזה או אחר מונופול על העניין, המרכז הישראלי מימין ומשמאל, רוצה לחיות במדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית וכן גם ציונית. אל לנו לתת לאף צד, לא במערכת הפוליטית ולא למארגני המחאה, להוביל את כולנו יחד אל התהום.
אל תפספס
צה"ל, יציר כפיו של בן גוריון, היווה את כור ההיתוך האמיתי של החברה הישראלית. צה"ל זה המכשיר הסודי, שאיפשר בעבר ומאפשר גם היום את הפלא הזה שנקרא מדינת ישראל. אין מדינת ישראל בלי צה"ל ואין צורך בצה"ל בלי מדינת ישראל. צה"ל כצבא העם הוא הטוב והיפה בחברה הישראלית, השתקפות של החברה הישראלית, אך תמיד ראו מפקדיו את החובה להיות מגדל האור, המוסרי והערכי שלה. את העדתיות, הכיתתיות, השבטיות, הפלגנות השאירו בצה"ל תמיד מחוץ לגדרות. נחושים, מלוכדים ומאוחדים סביב מטרה נעלה: "להבטיח את ביטחונו והמשך קיומו של הבית המשותף לכולנו".
צה"ל הוא הדבק המחבר את כל חלקי החברה המכנה המשותף הרחב ביותר של כולנו. ערך השירות, ערך ההתנדבות, והנכונות להקריב אפילו את חייך למען המטרה, אמנם מבוססים על חוק, אך דורות ראו בכך, זכות גדולה, זכות לשרת רעיון גדול מכל אחד מאיתנו באופן אישי. את הרוח הזאת אי אפשר ואסור לנו להפסיק. הפגיעה ברוח הזאת, תביא לפירוק המפעל הציוני - לא פחות. האחריות על כך מוטלת הן על הממשלה והן על מארגני המחאה. צה"ל חייב להישאר צבא העם ומחוץ למגרש הפוליטי. לכן עלינו לשאוף, שכל נער ונערה ישראלים המגיעים לגיל המתאים, יהיו חייבים בשירות, בין אם בצה"ל ובין אם בשירות לאומי/אזרחי. באותה נשימה, אסור למדינת ישראל להשוות בין המשרתים בצה"ל הנכונים להקריב את חייהם למען כולנו, לבין לומדי התורה, על אף חשיבותה העצומה לעם שחזר אל מולדתו. ההשוואה הזאת אינה באה בחשבון. גם אתגר זה יהיה נכון לפתור, יחד לא בכפייה, אלא בהסכמה רחבה.
אלוף (מיל') יצחק ג'רי גרשון היה מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד יהודה ושומרון בתקופת האינתיפאדה השנייה ובחומת מגן ומפקד פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה וחבר בתנועת "הביטחוניסטים"