מכל אירועי השבוע האחרון - הציניות, חוסר האחריות, הזחיחות, השמחה לאיד, צילומי הסלפי, הקללות, הפוסט ציונות, הפירוק של צבא העם ושל הכלכלה ושל הציונות; הכי מצליחים להכאיב לי הפוסטים החלולים-מתנשאים של "אחים אנחנו". בעיקר אלה שמגיעים מאנשים שהתנגדו נחרצות לכל פשרה, לכל נוסח מרוכך לבדל משהו שיפגע באפקט ההכנעה ובצריבת התודעה למחצית מבני עמם, סליחה, האחים שלהם.
לא בגלל שניסוח כזה או אחר היה חשוב להם עניינית, הרי שוב ושוב אמרו אותם אנשים בדיוק "הסבירות זה דבר קטן, שולי זניח, מה עושים מזה עניין?". אז לא בגלל העניין הייתה ההתנגדות לפשרה, אלא בגלל הצורך העליון עבורם בהישג התודעתי של הניצחון. אלה שהיה שווה בעיניהם לסכן את הביטחון, הכלכלה, עצם הקיום בשביל לנצח ולהכניע אותי, אותנו. "אבל אחים אנחנו".
אז נכון, כבר מדרש שיר השירים תוהה בציניות על איזה אח בדיוק מתפייט הפסוק "מי יתנך כאח לי..." - על קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו אולי יוסף ואחיו? הרי ספר בראשית כל כולו מסע ארוך ומיוסר של אחים נעדרי אחווה. עד כדי כך שלוינס אומר שלו היה פרויד קצת יותר מחובר לשורשיו היהודיים, במקום תסביך אדיפוס, היה לנו תסביך קין. אחים זה דבר מסובך, אלים לעיתים, רחוק מקיטש. ובכל זאת זה מכאיב לי.
כי אני כן מאמינה בזה. מאמינה ממש. מאמינה עד כדי להשקיע עשור בחיי בפרויקט הזה של האחווה.. להביא הייטקיסטים בכירים לבית שאן ולבני ברק. להביא דתיים לאומיים לטייבה, ל"רוסיה הקטנה" ולדימונה. לנסוע הכי רחוק שאפשר כדי לדבר עם בכירי המגזר הערבי על תפיסות הגאולה של הציונות הדתית. ללמד את עצמי להחליף את המילה מזרחי במילה אישה, כדי לפתוח את הלב לכעס ולראות את הדיכוי. להקשיב חזק כשקבוצה של מנהיגים יוצאי אתיופיה כועסים על נקודת עיוורון משמעותית במשהו שאמרתי. להקשיב למילים קשות שמוטחות, לנסות שוב ושוב לא להיעלב אלא ללמוד. לא להצליח ולהיאטם ושוב להיפתח ולנסות.
עשר שנים אני מפגישה בין אנשים שונים אחד מהשני באמונה גדולה ביכולת לכונן ברית של מתונים אל מול ברית הקנאים הולכת ונרקמת. עשר שנים אני עושה זאת כי אני מאמינה באמת שאנשים אחים אנחנו ושזה עניין רציני ששווה לשלם בשבילו מחירים רציניים. אחרי ההתנתקות הייתי משתגעת מאנשים שאמרו "בסוף זה בסך הכול לעבור דירה. לא משהו שאנשים לא עושים". ככה אני מרגישה היום. כשאנשים שהכי בעולם היה חשוב להם לנצח, כשהאנשים האלה אומרים אחים אנחנו.
גם היום אחרי הכול אני תומכת בגיבוש הסכמות. לא רואה נתיב אחר מלבד בניית מחודשת של הברית הציונית בין כל הישראלים שרוצים לחיות במדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, ושתיהן מלא-מלא. ברית שתוכל להחליף את ברית הקנאים ששולטת בנו ומחריבה אותנו.
אני יודעת שזה דורש ממני ומכולם להשתנות. שיש הרבה עוול וכאב לתקן. מוכנה לעשות בשביל זה הרבה. ובטוחה שיש נוספים שמוכנים גם הם. ואלה שלא- אלה שהכי חשוב להם לנצח, כי יש להם איזה רוב רגעי והוא מתיר להם הכול. אתם, תהנו לכם מהניצחון המופלא שניצחתם וקחו אחריות על מחיריו. אי אפשר גם וגם - או ניצחון או אחים אנחנו.
תהלה פרידמן היא חברת כנסת לשעבר וראש מרכז ליבא מבית "יוזמת המאה"