מיד לאחר שהכנסת ביטלה את עילת הסבירות, הונחה על שולחנה שורת הצעות חוק בעייתיות. רק חלקן הגיעו לכותרות - למשל חוק יסוד: לימוד תורה. אבל חשוב לשים לב גם להצעות האחרות, ובמיוחד לזו המבקשת לבטל את הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה ולהחליפה בהליך פוליטי בכנסת, בשליטת הקואליציה. זוהי הצעה דרמטית: אם תתקבל, היא תסיר את החסם האחרון בפני מינויים פוליטיים ולא-ראויים לתפקידי הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל.
באופן אירוני, הוועדה הוקמה ב-1997 תחת ממשלת נתניהו הראשונה, כאחד מלקחי פרשת "בר-און-חברון", שבה נתניהו נחקר באזהרה בחשד כי מינה אדם לא ראוי לתפקיד היועמ"ש כשוחד פוליטי לאריה דרעי. הפרשה חשפה כי רבים מן המינויים הבכירים ביותר בשירות המדינה לא עוברים כל בדיקה לפני אישורם על ידי הממשלה. ביוני 1997 אימצה הממשלה המלצות של צוות שרים והקימה ועדה חדשה שמטרתה לבדוק מינויים שהשרים מביאים בפניה לתפקידים בכירים ולהמליץ לממשלה אם לאשר את המינוי או לא, כדי "להבטיח את טוהר המידות, ובין השאר, כי לא ייעשו מינויים לא ראויים מסיבות כגון זיקה אישית, זיקה עסקית או זיקה פוליטית לגורמים בממשלה". בהמשך התקבלו כמה החלטות ממשלה שעיצבו את הוועדה במתכונתה הנוכחית.
חשוב להדגיש: עדיין מדובר בוועדה חלשה. ראשית - כל חברי הוועדה ממונים בידי הממשלה: בראשה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון, ומלבדו חברים בה נציב שירות המדינה ושני נציגי ציבור. כך שמלבד היו"ר, שלושת החברים האחרים הם במידה רבה נציגי הממשלה. שנית, הוועדה רשאית לחוות דעתה רק באשר לטוהר המידות של המועמד שמובא בפניה ושל המינוי - בניגוד לוועדות מינוים אחרות, שבוחנות גם את כישורי המועמדים. שלישית, היא מפעילה סמכותה זו במשנה זהירות: מתוך עשרות רבות של מועמדים שהובאו בפניה לאורך השנים היחיד עליו המליצה הוועדה שאין למנותו הוא משה אדרי, שיועד ב-2018 לתפקיד המפכ"ל. לבסוף, באופן פורמלי, אין הוועדה יכולה לפסול מועמדים ממש - אלא רק להמליץ לממשלה שלא למנות אותם (אף שבג"ץ קבע שיש לסטות מההמלצה רק במקרים קיצוניים).
אז מה כל כך מסוכן בביטול הוועדה ובפרט בעת הנוכחית? ממש כמו במקרה של עילת הסבירות, הוועדה יוצרת אפקט מצנן עבור הממשלה והמועמדים, שמרתיע מהצעת מועמדים לא ראויים או בעלי זיקות חזקות מדי לשרים. במקרים בודדים הוועדה גם רמזה לשרים או למועמדים, מאחורי הקלעים, שכדאי להם לוותר על המינוי - כפי שאכן קרה (אך לא במקרה של אדרי, כאמור).
ביטול עילת הסבירות הסיר כמעט כל רסן מן הממשלה בכל הנוגע לפוליטיזציה של השירות הציבורי, אבל הוועדה הזו עדיין יכולה למנוע מינויים לא-ראויים לתפקידים בכירים או (אם הממשלה תתעלם מהמלצת הוועדה, ובג"ץ הרי לא יוכל לקבוע שמדובר במינוי לא סביר) לפחות לשקף זאת לציבור.
תפקיד הוועדה חשוב במיוחד משום שרבים מאזרחי ישראל המתנגדים למהלכי הממשלה מוצאים נחמה מסוימת בכך שהאנשים האמונים על הביטחון והכלכלה בישראל - שבעת הבכירים שמשרתם תלויה בהמלצת הוועדה - עודם נאמנים לשלטון החוק ולערכים דמוקרטיים. השבוע פורסם שראש המוסד דדי ברנע אמר כי אם יתפתח בישראל משבר חוקתי, יעמוד ב"צד הנכון". אולם זו מציאות שעלולה להשתנות במהירות: כהונתם של מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי ושל נציבת בתי הסוהר קטי פרי, צפויה להסתיים בינואר 2024, וכנראה לא תוארך בשל עימותים ביניהם ובין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר (פרי כבר הודיעה שאין בכוונתה לבקש הארכת כהונה בנסיבות אלה).
כהונתו של נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, שאף הוא ספג ביקורת מפוליטיקאים, תסתיים כבר בסוף השנה. כך שללא הוועדה המייעצת, עלולה ישראל להיוותר עם שורת קודקודים בלתי כשירים שמונו על בסיס נאמנות מופרזת לשרים. הנזק המיידי שייגרם לעקרונות דמוקרטיים כמו שלטון החוק וזכות ההפגנה, או למשק בשל פגיעה בעצמאות בנק ישראל, יהיה גדול מהמשוער.
דוד שורמן הוא עוזר מחקר במרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה