"אם זה היה פרס, כל הסחורה הייתה מרוחה עליו", צוטט מוכר התותים במעריב, בסיקור מיוחד לקראת הבחירות לראשות הממשלה בשנת 1992. בתמונה שצורפה לידיעה, תועד אותו רוכל מחבק בחום את יצחק רבין ז"ל, ומצליח לקבוע בפשטות את מה שמנסים דורות של קמפיינרים לפצח כבר שנים: למי מהמתמודדים לב הציבור שייך. בהמשך הביקור ב"מחנה יהודה" פגש רבין במספר פעילים עם דגלי "עוד כהנא חי" ובמהומה שהתפתחה בין עשרות סקרנים. גם תחת אבטחה כבדה, אחד מהם סינן לעברו "אלכוהוליסט" ואחרים צעקו "רבין לשלטון!".
אך הדריכות הגבוהה ביותר נרשמה לקראת סיום המסלול; רגעים לפני שפגש ב"מלך החמוצים", ירון צדקיהו, שהבטיח בבחירות הקודמות ש"יזרוק עגבניות על רבין אם יופיע" - פמלייתו של המועמד לראשות הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר רבין החליטה להימנע מהמפגש ופנתה לכיוון היציאה דרך אחת מסמטאות הדגים המסריחות. "בכלל לא תכננתי לזרוק עליו עגבניות", סיכם צדקיהו, שהוכיח לרוכלים השכנים בשוק פעם נוספת למה נקרא "המלך".
מי שחושב שזה שייך לעבר, כמו המוניטין של השוק, כדאי להביט על כל אחת ממערכות הבחירות במדינה גם היום: פמליות של נבחרי ציבור מגיחות בתורן לסיבוב שעיקרו חיוכים וטעימות בדוכן החמוצים. מבגין ועד נתניהו, שלא פוסח על אף דוכן תוך סלפי עם לפחות שניים מהנשים המבוגרות שסוחבות לאיטן סלים משובצים עמוסים במצרכים.
"לא מוכרים פה אף אחד בשקל תשעים", קובעת טלי פרידמן, יו"ר ועד סוחרי השוק ותיקנה בתוקף כששמעה את הביטוי "בסטיונרים": "הם בעלי עסקים. כל אחד מהסוחרים בשוק מקיים ביום-יום את האינטרקציה הכי אמיתית שיש - הכול על השולחן. הם שואלים את השאלות הנכונות, מצפים לתשובות של אמת. בין אם אתה יכול ובין אתה לא יכול - תגיד".
האמירות האלו שנשמעות מיו"ר ועד סוחרי השוק הן רק קצה הקרחון. בריאיונות לוואלה! לכבוד מאה שנים לשוק "מחנה יהודה" עולה ז'רגון מיוחד שמלווה את הרוכלים - כבר מהדוכן הראשון: סוחרי השוק לא מפחדים לחתוך בבשר החי, ולא כמטאפורה. בדרכם הייחודית, אנשי השוק הירושלמי מנומסים אך בוטים, שיווקיים אבל ממולחים - ובעיקר לא דופקים חשבון לאף אחד.
אולי זה מה שהפך את מאות המטרים המרובעים בלב ירושלים למוקד עלייה לרגל. במאה השנים שחלפו השוק ידע לגזור את הקופונים הטובים ביותר ממדינת ישראל, אבל גם לספוג כמה מהמכות האנושות ביותר במציאות הישראלית. שוק שמראה את פניה של המדינה, שמתגאה בסוחריה ובחקלאות העשירה, אבל כיום דוחקות אותה לסמטאות צדדיות. בתיירים שנוחתים מכל קצוות תבל לסיור ייחודי בשוק אותנטי - אבל אוכלים אמפנדס, כנאפה וקיורטוש. רחוק מאוד מהסירים של עזורה - להן היטיב להתגעגע יוסי בנאי בשיריו. גם הם עדיין קיימים.
זיתים ופיגועים
מאה שנים בדיוק חלפו מאז מכרו את הפרי הראשון בשוק מחנה יהודה. 36 משפחות שרכשו בסטות לאורך שתי שדרות צפופות ברחוב הנביאים בירושלים - נקודה נוחה למסחר בדרך לעיר העתיקה בירושלים. קרוב ל-60 שנה התמהיל היה דומה: הבסטיונרים שמכרו עופות, פירות וירקות לאנשי האזור. מלבדם, הגיעו גם מהכפרים והמושבים הסמוכים, כדי למכור את התוצרת החקלאית שקטפו בידיהם. שקדים וזיתים מהכפרים הסמוכים, חלווה ביתית ומאפים.
כור ההיתוך הזה לא היה מוחלט, כולם הוזמנו - ערבים וחרדים, עירוניים ומושבניקים, מזרחים ואשכנזים. אבל לשבי, הבעלים של מסעדת "עזורה" המיתולוגית, ברור לכולם מי שלט במקום: בית"ר ירושלים. "זו הסיבה שהתחילו בכלל להגיע לכאן נבחרי ציבור, הפוליטיקה הייתה עמוק בכדורגל. השוק הזה היה של בית"ר לגמרי ובית"ר היא הקבוצה של המדינה. אין נבחר ציבור שלא רצה להיות חלק מהקבוצה הזו בשנות הזוהר שלה".
בשונה מהלך הרוח במדינה בשנותיה הראשונות, כאן מצאה את מקומן ביתר שאת התרבות העיראקית והכורדית, הגרוזינית והטורקית - ושאבו הנה את הרחוב בהמוניו, אלו, לדברי אחד הלקוחות: "נותנים הרגשה של בית, פינת גן עדן". מהמקומות הבודדים שפרצו לתוך הקונצנזוס בלי אף דריסת רגל מהאליטות של שנות ה-70.
אך כמו כל נקודה במדינה הצעירה, גם המציאות הכואבת לא פסחה על מחנה יהודה: שורה של פיגועים אכזריים פקדו את השוק במשך השנים במחיר דמים כבד והותירו צלקות שמלוות אותו עד היום. זו כרוניקה של מתיחות ביטחונית עם היסטוריה כואבת. בכל פעם שעולות התרעות לפיגועים - כוחות גדולים מוזנקים לאדם שעובר בשוק ומעורר חשד בקרב האזרחים במקום. החשדות, שמתבדים בתקופה האחרונה כמעט בדרך קבע, מגובים בהיסטוריה: לפחות 39 בני אדם נרצחו בפיגועים בשוק, הראשון בהם ב-1968 בפיצוץ מכונית תופת שגבתה את חייהם של 12 אזרחים. האחרון שבהם - בערב יום הזכרון האחרון, כשחמישה אנשים נפצעו בפיגוע דריסה (רק בשבוע שעבר שוחרר מבית החולים דוד טובול בן ה-80, שנפצע באורח אנוש).
הסנונית הראשונה
שנות הפריחה הגדולות של השוק הגיעו דווקא בחסות רצף הפיגועים הקשים ביותר שידעה. עד סוף שנות ה-90 באי בשוק היה בעיקר מקומיים, אנשים שהגיעו לקנות את המצרכים הטריים לקראת שבת מהסוחרים המסורתיים שלהם, גם אם לא סיפקו את הסחורה במחיר הכי זול או בטריות הכי גבוהה.
היה זה אלי מזרחי ז"ל, שהחליט לפתוח בית קפה בלב הבסטות. במבט לאחור זה נשמע כמו מהלך מתבקש - אבל בשביל הבסטיונרים שהרתיחו את הקפה שלהם על גזיה מאחורי הדוכן זו הייתה עילה להרמת גבה. אף אחד לא חשב ש-20 שנה אחר כך, "קפה מזרחי" ישנה את פני השוק המסורתי. "הוא היה סנונית ראשונה שהביאה לכאן קהל מסוג שונה", מודה אחד מבעלי הבסטות.
"בפעם הראשונה התחלנו לראות כאן קהל בורגני שמתקרב לשוק, אנשים ממעמד גבוה שמטיילים כאן בין הלקוחות. ראו את הפער מאוד בבירור - שהם באו בשביל חוויה אחרת ממה שהתרגלו כאן", סיפר עזורה. גל ההצלחה של מזרחי ז"ל, לא פסח על עשרות בסטיונרים נוספים, שהחלו להקים בתי קפה בעצמם ומסעדות קטנות.
עד אז, היו שורה של מסעדות "פועלים" עם אוכל ביתי שהחזיקו חזק בשוק. המעורב הירושלמי המפורסם של "חצות", הקובה של "עזורה", הבמיה של מסעדת "סימה", המנות של "רחמו" - כולם עמדו בפס ייצור אחד - אוכל פשוט ומשביע, בטעם של בית.
בשנים שלאחר מכן, כמו פטריות אחרי הגשם - עשרות דוכנים ניסו להיכנס לסצנה הקולינרית שנוצרה בחסות העממיות בשוק. שפים מפורסמים, מנות קונספט וטעמים מכל קצוות תבל. את רחוב "עץ החיים" שהיה עמוס בשפע של פירות וירקות טריים, מקררי דגים ועופות החליפו שורת בתי קפה וברים, מיצים טבעיים ומנות "סטריט פוד".
שוק מחנה יהודה היום הוא בשורה קולינרית ענקית. חך מיוחד שנוצר בשילוב בין השפים והקונספטים המתקדמים, לבין המסורות והטעמים שנשמרו בקנאות. "מחניודה" שהביא את הניחוחות, האנרגיות והצלילים של השוק לתוך הצלחת, "ג'חנונבר" שהציג לרחוב הישראלי את הממולוואח ועוד שורה ארוכה של טעמים וניחוחות שרק נולדו בין רחוב האגס לרחוב התפוח - וקיבלו מקום בקדמת הבמה הקולינרית. מקום שנחשב היום בפי רבים לבירת הקולינרית האותנטית, ולא בכדי.
לצידם, חלק מבעלי הבסטות שהרגישו כי נותרו מאחור, השתכללו עם השינויים והתאימו את ההיצע לביקוש. כך לדוגמה "באשר", שמכר בעבר חלב וגבינות פשוטות הפך ברבות השנים לאימפריית גבינות מתיישנות מרחבי העולם. מי מהם שלא הסכים, הצליח לשרוד בקושי או שקיפל את הסחורה וסגר את העסק. עד מהרה - סיורי אוכל ותיריים צבאו על המקום וגרמו לדוכנים לסנכרן את הטעמים עם החך התיירותי, והיום - מעידים חלק מהסוחרים: "השוק שונה לגמרי".
מי שיתעקש להסתכל מעבר לפתיונות הטעימים מרחבי העולם יצליח למצוא את האותנטיות והעממיות האהובה של השוק, היא עדיין חיה ובועטת, רק צריך לפנות לאחת הסמטאות הצדדיות. "הבסיס היה ונשאר הפירות והירקות - זה הלב הפועם של השוק. אם ניכנע לברים ולחיי הלילה - על הכיפאק - אבל לא יישאר מכאן כלום. כמו עוד מדרחוב", מסכם שבי, "אם נצליח לשמור על הבסטות שהקימו את השוק ומתעקשים לפתוח גם כשקשה - תהיה המשכיות גם לעוד 100 שנה".
"רוצים לשמור על האיזון בין הפירות והירקות, לבתי הקפה, לברים וחיי הלילה - שאף אחד לא יפגע בשני. אם נאבד אחד מהם, נאבד את הקסם שנוצר כאן בשוק", מזהירה יו"ר ועד הסוחרים אבל דווקא משדרת נימה אופטימית לקראת מאה השנים הבאות: "השוק עבר המון גלגולים ונשאר עומד - זו מובלעת של איך אפשר לחיות יחד. מאמינה שעם כל השיח על קיימות, מקווה שנוכל לראות בשנים הבאות חזרה גם לשורשיות, אנשים שיחזרו לקנות את חומרי הגלם בעצמם - אבל לא על חשבון התמהיל המיוחד שנוצר כאן".
בין כל המאבקים והשאלות לגבי מאה השנים הבאות - בכל זאת, תמיד יש רגע לחגוג, בשוק שהפך להיות תמצית הרחוב הישראלי.