התגובות הסוערות לקריאתם של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק והאלוף (מיל') יאיר גולן ל"מרי אזרחי" מעידות בעיקר על חוסר הבנה של המושג. חוסר ההבנה ניגלה הן בקרב אלה המזהים מרי אזרחי עם המרדה והן בקרב מי שמכנים אותו אקט אנטי-דמוקרטי.
מרי אזרחי, במובנו הבסיסי, אינו מרד אלא הפרת חוק במתכונת של אי ציות, שמיועדת להדגיש את קלונו של חוק מסוים שנחקק במסגרת הדמוקרטיה, אך נתפס כפוגע בערכיה הבסיסיים. מפירי החוק מחילים על עצמם מגבלות הכוללות הימנעות משימוש באלימות ונכונות לשלם את מחיר ההפרה של אותו החוק. בניגוד למרידה אשר מחולליה מבקשים להפיל את השלטון, מרי אזרחי מיועד לעורר את דעת הקהל להכרה בבעיות המוסריות או החוקתיות שטמונות בחוק זה, במטרה להביא לשינוי חקיקה במוסדותיה הלגיטימיים של המדינה הדמוקרטית.
יש להדגיש כי הפעלת מרי אזרחי דורשת זהירות יתר מפני פגיעה בשלטון החוק בכללותו. עם זאת, ההיסטוריה מעידה כי בהתנגדותם של מנהיגים דוגמת מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג לחוקים בזויים ומפלים הייתה תרומה חשובה לשלטון החוק בטווח הארוך.
בהקשר הישראלי אירע מקרה של מרי אזרחי כאשר בשנת 1986 חוקקה הכנסת תיקון לפקודת מניעת טרור, שנועד לבלום מפגשים שהתקיימו בין אנשי שמאל ישראלים ונציגי אש"ף. התיקון הגדיר כעבריין פלילי אדם המקיים ביודעין, וללא סמכות כדין, מגע בארץ או בחו"ל עם נושא תפקיד בארגון שהממשלה הכריזה עליו ארגון טרור. כתוצאה של פשרה בין מפלגות העבודה והליכוד, שהרכיבו את ממשלת האחדות הלאומית באותן שנים, החוק אושר בכנסת ברוב של 47 לעומת 25 ח"כים וזכה לביקורת קשה כחוק בלתי דמוקרטי שפוגע בחופש הביטוי ובזכות ההתאגדות. כבר בדיון בכנסת עלתה הטענה כי מדובר בניסיון חסר תקדים בתולדות המדינות הדמוקרטיות לכפות מדיניות ממשלתית באמצעים פליליים.
אין לדעת כמה אנשים נרתעו בעקבות החוק ממפגשים עם נציגי אש"ף, אך קבוצה של אנשי שמאל החליטה לא לציית לחוק ולהמשיך לקיימם, וכך הפכו המפגשים לאירוע של מרי אזרחי. מקרה זה מעלה כמה תובנות מרכזיות ומוטב לכל הצדדים שמשתתפים כיום בשיח על מרי אזרחי ללמוד מהן משהו.
למרי האזרחי הייתה השפעה לא מבוטלת על דעת הקהל. בעוד שבעשור שקדם לחקיקת החוק, אנשים שנפגשו עם אש"ף כמו לובה אליאב ומתי פלד, נתפסו אז כמי שמצויים בשוליים, עמדותיהם הגיעו עתה לקדמת הבמה, בעיקר כאשר החלו משפטיהם של הנאשמים בהפרת החוק. המרי האזרחי נוהל בזהירות רבה כך שכאשר מפירי החוק יגיעו לבתי המשפט, יוכל להתנהל דיון ענייני במגבלותיו החוקתיות והערכיות של חוק המפגשים. בשעתו סיפק עו"ד אמנון זכרוני דוגמה משעשעת כשנשא בעת המפגשים על חולצתו פתק ובו הכיתוב: "פלסטינים, אל תיגשו אלי".
המרי האזרחי לא שימש את המוחים להפוך לגיבורים לשעה, אלא כאמצעי להגעה להישגים ממשיים בסופו של תהליך. המרי האזרחי גרר עמו חשיפה תקשורתית נרחבת, כך עם הזמן זכו המוחים לתמיכה בינלאומית ניכרת. המרי האזרחי אמנם גרם לכך שמפרי החוק נענשו, אך בתי המשפט לא יכלו שלא לכלול אמירות בדבר אופיו האנטי-דמוקרטי של החוק ולהתייחס בפסיקותיהם לחשש שישמש בסיס לדיקטטורה פוליטית.
המרי האזרחי ההוא היה תהליך ארוך וקשה שמשתתפיו זכו לעונשים לא קלים כלל, וגם התוצאה הרצויה לא נראתה לעין באופן מיידי, אך בטווח הארוך הייתה לו השפעה על יחסי ישראל והפלסטינים בפן הנקודתי ובעיקר על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית.
פרופ' מיכאל קרן הוא מרצה למחשבה מדינית בבית הספר לניהול ובחוג הרב תחומי במכללה האקדמית גליל מערבי.