לפני כשנה עבר בכנסת חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות. חוק זה מתכתב עם אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומדגיש את זכותם לחיים עצמאיים ואוטונומיים בקהילה. עם זאת, אם ננסה לתת ציון להתנהלות המדינה ביחס לאנשים עם מוגבלות הוא יהיה נמוך.
צריך להודות - זה לא מעניין, וזה לא מביא לייקים, ובאמת, למי יש כוח לשמוע על החצר האחורית של משרד הרווחה? ועל החיים עצמם של אנשים עם מוגבלות במסגרות של דיור חוץ-ביתי? העיקר שיש מי שמטפל בעניינים. אלא שהמציאות היא שאין מי שמטפל. כלומר יש, יש אנשים מסורים שבחרו לעבוד עם אנשים עם מוגבלות ברמות תמיכה שונות במסגרות אלה, אבל הם נוטשים את התחום בגלל השכר העלוב: פחות מ-6,000 שקלים בחודש לשש משמרות שבועיות.
כיום, בכל מסגרות הדיור החוץ-ביתי קיים מחסור של כ-30% מכוח האדם, אך לצערנו מדינת ישראל מחפשת פתרונות מעבר לים - העסקת עובדים זרים - על אף שזה מנוגד לעקרונות של המשרד עצמו ולאמנת האו"ם. "משרד הרווחה מתמודד עם מחסור חמור במטפלים סיעודיים, מתקשה להתמודד עם נטישה הולכת וגוברת של עובדים מתוך המערכת ומבקש לשלב עובדים זרים בטיפול בדיירי המעונות. אבקש לקיים דיון דחוף בוועדה שהנך עומד בראשה ולזמן את כל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר למציאת פתרון מידי למצוקה זו", כך כתב לפני שבועיים שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי, לחבר הכנסת אליהו רביבו שאמון על הוועדה המיוחדת לעובדים זרים.
במילים אחרות: שר הרווחה של מדינת ישראל מודה שקיים מחסור חריף בכוח אדם, אך במקום להציע פתרון ראוי שייטיב עם הדיירים, הוא מנסה לקדם מהלך אשר מנוגד באופן מהותי ומקצועי לחזון ולפעילות של מינהל מוגבלויות, במשרד שאותו הוא מוביל. הדרישה להכניס עובדים זרים כמטפלים מעוררת דאגה אמיתית באשר לגורלם של המטופלים, אותם אנשים בעלי מוגבלויות, עם צרכים מגוונים ומורכבים, שרווחתם הפיזית והנפשית ולעתים אף חייהם, תלויים במטפלות ובמטפלים שמלווים אותם במסגרות הדיור.
רק לאחרונה בחר השר מרגי לאמץ את המלצות דו"ח "ועדת דותן לבחינה ולהבניית דרכי ניהול והפעלה של מסגרות דיור חוץ-ביתי לאנשים עם מוגבלויות". ממצאי הדו"ח הראו בצורה ברורה כי המדיניות שעודדה את הקמתן של מסגרות נפרדות כשלו במתן שירות לאנשים עם מוגבלות, וכי הצעד העיקרי שיש לפעול לפיו הינו סגירת המוסדות הקיימים והעברת דיירים עם מוגבלות למסגרות של דיור בקהילה עם תמיכות נדרשות.
אך כפי שמסתבר, השר מרגי הולך צעד קדימה ושניים אחורה, משום שהניסיון להכניס עובדים זרים כמטפלים, לא רק שאינו מקדם אותנו לקראת מימוש המגמה של אל-מיסוד, אלא מחזיר אותנו לאחור.
כאשר בוחנים את החזון והפרקטיקה שמינהל מוגבלויות במשרד הרווחה מוביל בשנים האחרונות על סמך מחקר וחקיקה קיימת, רואים כי הוא מעלה על נס את החשיבות שבמתן שירות מוכוון אדם, באמצעות בניית ויישום תכניות אישיות לכל דייר ודיירת.
אותה תוכנית אישית מחייבת את אנשי המקצוע לפתח יחסי אמון ומערכת יחסים יציבה ומונגשת לצרכיו של האדם שאותו הם מלווים, דבר שיסייע לו להגשים את מטרות חייו. הצעד הראשון והבסיסי ביותר בדרכו של אדם עם מוגבלות לאוטונומיה מלאה ושילוב קהילתי היא ראשית באל-מיסוד והוצאה של דיירים עם מוגבלויות אל הקהילה. בתוך מסגרות קהילתיות אלו התמיכה חייבת להינתן על-ידי אנשי מקצוע המכירים ומבינים את האדם.
אלו לא סיסמאות, אלא הבנה עמוקה שעל המטפלים להיות לא רק בעלי ידע וכישורים בין-אישיים, אלא גם בעלי הבנה עמוקה של ההקשר התרבותי, האישי, והמשפחתי של האדם. לכן יובן גם מדוע העסקת עובדים זרים למטרות אלה פשוט אינן רלוונטיות.
יש לזכור כי השורש של המחסור במטפלים קשור לסוגיות מערכתיות — עצם קיומם של מוסדות, תנאי עבודה ירודים ושכר נמוך. אי לכך, יש לטפל במצוקה מן השורש באופן שיאפשר להוציא אנשים עם מוגבלות לקהילה ולמטפלות ולמטפלים ישראלים מסורים תגמול הולם וראוי, לטובתם של דיירים עם מוגבלות, לטובת העובדים ולטובת החברה הישראלית כולה.
פרופ' שירלי ורנר היא מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד, האוניברסיטה העברית בירושלים. ד"ר כרמית-נעה שפיגלמן היא מהחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה