בין תקציב המדינה לסמי עופר: התפרעות אוהדי בית"ר ירושלים היא מורשת נתניהו

מה שקרה באצטדיון סמי עופר ביום שלישי, תפס את כולם בהפתעה מוחלטת. את ההתאחדות, את שדרני הטלוויזיה והעיתונאים, את המאבטחים והסדרנים, אפילו חלק מהקהל שהיה שם. בדיעבד, אף אחד לא היה צריך להיות מופתע. מה שקרה בסמי עופר קורה כאן כבר כמה שנים, מאז נקלעה המדינה לסחרור המטורלל ששובר את השיאים של עצמו כל יום מחדש. יותר ויותר סממנים של העולם המערבי, של הקדמה המודרנית, של הטכנולוגיה, הסדר הטוב, המוסדות והסמלים, מתנפצים אל מול עינינו ומושלכים לכל הרוחות, לטובת הכאוס, תרבות השקר והגידוף, מכונות הרעל המתלהמות ושחיטת כל הפרות הקדושות. המדינה שהייתה אמורה להיות וילה בג'ונגל, נכבשה על ידי הג'ונגל. מגדלור ה"אור לגויים" הוחלף בוועד הקהילה.

מספיק להעיף מבט חטוף בתקציב המדינה המחפיר שאושר השבוע, כדי להבין הכול. מיליארדים על גבי מיליארדים לכל מיני "משימות לאומיות", השקעות עתק ב"חיזוק הזהות היהודית" (לא הבנתי, יש למישהו ספק שישראל היא מדינה יהודית?), ביזה כללית של הקופה על ידי הסקטורים הכי פחות יצרניים, תורמים או משרתים, על חשבון כל מה שהפך את ישראל למעצמה: תקציב רשות החדשנות (הייטק) מקוצץ ב־100 מיליון שקל, מכללת תל חי לא תהפוך לאוניברסיטה, הנזקקים והגימלאים לא יקבלו תוספות, אבל החסידויות הגדולות יקבלו מיליונים כדי לערוך את ה"טישים" שלהן בחג השבועות בירושלים.

הנהירה ההמונית של אוהדי בית"ר ירושלים לכר הדשא, תוך שהם רומסים לא רק את הדשא אלא גם את האירוע כולו, מניסים את נשיא המדינה, בוזזים מכל הבא ליד ומונעים את טקס הנפת הגביע, היא מורשת נתניהו. צריך להגיד את האמת הזו בקול רם. מי שמוביל כאן מצעד של דחפורים שעולה על כל סמלי השלטון, כל שומרי הסף, כל המוסדות הממלכתיים, בזה אחר זה, לא צריך להתפלא אחר כך שההמון מגיע לחצר האחורית שלו והאש מלחכת את שולי גלימתו.

כשאין קווים אדומים, כשאין איזונים ובלמים, כשכל זב ומצורע יכול לצווח שהשוטרים, החוקרים, הפרקליטים, היועמ"ש, פרקליט המדינה, נשיאת העליון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ ומי לא הם פושעים שיש להעמיד לדין, אז אי אפשר גם לצפות מקהל משולהב להמתין בסבלנות לטקס הנפת הגביע. נבואתו של מפקד חיל האוויר בני פלד, על ערש דוויי, מתגשמת במלואה: מדינת ישראל הפכה לשטעטל. לפחות מבחינת החרדים, זה לא משנה הרבה: הם תמיד חיו כאן בשטעטל נפרד. עכשיו, החומות נפלו. השטעטל הוא שלנו (ועל חשבוננו).

מה שראינו בסמי עופר ביום שלישי בערב, זו התפרקות בשידור חי. לי זה הזכיר קצת את ההסתערות על הקפיטול בידי האספסוף הטראמפיסטי. אמריקה התגברה. יש שם חוקה, יש מוסדות עוצמתיים, יש איזונים ובלמים. אצלנו, אין. איש הישר בעיניו יעשה, או יתפרץ לכר הדשא, ישדוד את המדליות, יחלל את הגביע, יפרק את דגלי הקרן ויגזור את רשתות השער. ולא, זה לא קרה בהפתעה. כשראש הממשלה ובני ביתו מטנפים במשך שנים את כל שומרי הסף וסמלי השלטון שלנו, כשחלק גדול מחברי מפלגת השלטון מסיתים במשך שנים נגד ציבורים רחבים, נגד לוחמים, נגד מפקדים, נגד שוטרים, חוקרים, פרקליטים ושופטים, אין מה לצפות מהציבור. הוא מחקה את פטרוניו. כשהכול מותר, הכול מותר. כולל הכול. וזוהי רק ההתחלה.

כשהמופרע הכי גדול בשכונה מופקד על הסדר והביטחון, איך אנחנו רוצים שתיראה השכונה? כשהקיצוני הכי גדול ביהודה ושומרון, שנחשד על ידי השב"כ בפעילות טרור, מופקד על הקופה הציבורית ועל יהודה ושומרון, איך אנחנו רוצים שייראה התקציב? מציע לכולנו להביט טוב טוב באיי המצוינות שעוד נותרו כאן: במכון ויצמן, בטכניון, באוניברסיטאות, בחיל האוויר, במוסד, בשב"כ, ב־8200, בתעשיית ההייטק, במדע ובאקדמיה. הכול זמני. החבורה הזו החלה את הפירוק הגדול. התקציב הנוכחי מדגים את זה מצוין.

במקביל, הם ממשיכים לשקר, להפיץ את תיאוריות הפייק המופרכות על "53 מיליארד השקלים למנסור עבאס" (ממשלת נתניהו אישרה את התוכנית הזו מחדש השבוע), על "התחזיות הוורודות של סוכנויות דירוג האשראי" (הפוך, גוטה, הפוך), על "מנועי הצמיחה בתקציב" (יש מנועי צמיחה, אבל רק לחרדים ולסקטורים), על "המבצר שבנט בנה ב-50 מיליון" (שקר מתועב). הם לא מתביישים בשקרים האלה. הם גאים בהם.

מה שקרה ביום שלישי בערב בסמי עופר, זה העתק של מה שקרה בישראל מנובמבר האחרון ועד היום: המשחק עצמו הוא הבחירות. בית"ר זכתה בצדק. ניצחון ברור. ה־0-3 של בית"ר משול ל־64 מנדטים של גוש נתניהו. עד כאן, אין ויכוח. מה שקרה אחר כך הוא הפרה של החוזה הבסיסי, השמדה של חוקי המשחק היסודיים: הקהל לא נשאר במקומו אלא פורץ למגרש, בוזז את המדליות, מניס את הנשיא, עוקר את דגלי הקרן, גוזר את הרשתות - וזה בדיוק מה שיריב לוין ושמחה רוטמן עשו שישה ימים לאחר השבעת הממשלה. הסתערו על הערכים הבסיסיים של המדינה, ניסו לשנות את חוקי המשחק במהלכו, הפרו הפרה בוטה ויסודית את החוזה. איך אני יודע? יריב לוין עצמו אמר את זה, בקולו. וגם הכלכלן הראשי בפורום קהלת. הם לא התביישו להודות בזה.

למזלנו, בחיים עצמם קמו מיליוני ישראלים ובלמו את הכאוס, בלימה זמנית (נתניהו הודיע השבוע לערוץ 14 שכן, ברור, ה"רפורמה" תחזור). בסמי עופר לא היה מי שיבלום. המאבטחים המעטים נפוצו לכל עבר. ועכשיו, כשעל פי התקנון מתברר שצריך לשלול את הגביע מבית"ר ולהעניק אותו למכבי נתניה, הם מהלכים אימים על התקנון, על השופטים והדיינים, על האירוע כולו. בכדורגל, זה הצליח להם. הם קיבלו את הגביע, לבריאות. בחיים עצמם, אסור שזה יצליח להם. גביע הדמוקרטיה הישראלית הוא גביע קדוש. אותו, לא ניתן להם לקחת.

הדולר המשיך השבוע להמריא, והשקל המשיך להתפרק. אמירתו של נתניהו על זה ש"הרפורמה תחזור" היא רק סיבה אחת להמשך הקריסה הזו. הרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי, שנשא דברים בכנס הרצליה ואמר ש"איראן התקדמה לגרעין, יש התפתחויות באופק שיכולות להביא אותנו לפעולה", עזר לשווקים לקרוס. אין מה לבוא אליו בטענות. הוא אמר אמת.

תחילתו של הסיפור בעדות של הרמטכ"ל האמריקני, הגנרל מארק מילי, בפני הקונגרס בסוף מרץ האחרון. הוא אמר שם כמה דברים מדהימים: האיראנים נמצאים מרחק שבועיים מהעשרת אורניום לדרגה צבאית בכמות שתספיק לארבע או חמש פצצות. את זה, ידענו. את הדבר הנוסף שאמר, לא ידענו: אחרי שיגיעו לכמות הנדרשת של חומר בקיע, אמר הגנרל מילי, יידרשו להם עוד חודשים ספורים כדי להגיע ליכולת גרעינית צבאית.

את זה לא ידענו. אם אין אני לי, מילי? עד היום, הנחת העבודה המודיעינית שלנו הייתה שגם אחרי שיהיה להם מספיק חומר בקיע (הם כבר שם), יידרשו לאיראנים עוד לפחות שנתיים לצורך פיתוח מה שמכונה "קבוצת הנשק": יכולת לקחת את פצצת הגרעין, להקטין אותה לגודל של כדורסל בערך, ולהתקין אותה על ראש חץ של טיל שמסוגל לקחת אותה למטרה במרחק אלפי קילומטרים. מדובר באתגר טכנולוגי מסועף ומורכב שהאיראנים עוד לא פיצחו. מה שהרמטכ"ל האמריקני הודיע עכשיו זה, שהאיראנים כמעט שם. מתחת לרדאר ולמודיעין של כולנו.

דברי הגנרל מילי עוררו מהומת אדירים אצלנו. במטכ"ל, במודיעין, במוסד, בדרג המדיני. שליחים יצאו בהולים לוושינגטון. התוועדויות וידיאו מוצפנות חרכו את מרחב הסייבר בין שתי הבירות. ישראל השקיעה מאמץ אדיר לנסות לברר אם המודיעין האמריקני צודק והקדים את המודיעין הישראלי בזיהוי התקדמות איראנית דרמטית בנושא קבוצת הנשק. אני לא יודע מה הייתה התוצאה של הבדיקה הזו. מקורות לא מעטים טוענים שהאמריקנים לא טעו. דברי הרמטכ"ל השבוע בכנס הרצליה מעידים שזה כנראה נכון. שאיראן קרובה לקו המטרה מרחק של נגיעה. באותו כנס הרצליה השבוע הנחיתי פאנל שבו ישבו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל וראש המוסד לשעבר תמיר פרדו. שאלתי אותם אם איראן היא כבר מדינת סף גרעינית. הם נעו באי־נוחות על מושביהם. נדמה לי שהיה זה אלוף אמיר אשל שענה משהו כמו "היא כבר מתנהגת כמו מדינת סף גרעינית".

אבל זה עוד לא נגמר: בימים האחרונים נחשפו תמונות המוכיחות כי האיראנים משלימים את בנייתו של אתר גרעין מבוצר בעומק של 80 מטר מתחת למעבה ההר. העומק הזה מקנה לאתר חסינות גם מפניהן של מפצחות הבונקרים האימתניות שפותחו עוד בימי הנשיא אובמה. אם האיראנים אכן משלימים את החומר הבקיע ואת הצד הטכנולוגי, יהיה להם גם איפה לעשות את זה בלי להיות מוטרדים מהפצצה אווירית. גם לא של ארצות הברית.

על רקע כל האמור כאן, אפשר כבר לקבוע באופן סופי וודאי שהמהלך הישראלי שהובילו נתניהו, רון דרמר ויוסי כהן להוציא את ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן, היה המחדל הגדול ביותר בכל הזמנים. המושג "בכייה לדורות" קטן עליו. הסכם הגרעין לא היה מושלם, אבל היה בו פיקוח אגרסיבי על איראן והקפאה עמוקה של תוכנית הגרעין שלה. כשהאמריקאים יצנו ממנו, בלחצם של הג'נטלמנים שהוזכרו כאן, היו מי שהתריעו: ראש חטיבת המחקר באמ"ן בזמנו, דרור שלום, היה הבולט שבהם, אבל גם הממסד הביטחוני כולו, בראשות הרמטכ"ל איזנקוט.

ובכן, הם צדקו. איראן לא קרסה בעקבות מדיניות ה"לחץ המקסימלי" של טראמפ. מי שקרסו הם טראמפ וישראל. איראן הפרה גם היא את ההסכם והלכה בכל הכוח לגרעין. עכשיו מתברר שהם, כנראה, עבדו על "קבוצת הנשק" בחשאי ובמקביל, במקום בטור. הם כמעט שם. תתעלמו לרגע ממכונת הרעל ומרעשי הרקע והצווחות הבוקעות מערוץ 14: ההיסטוריה תראה בבנימין נתניהו את אבי הגרעין האיראני.

הרמתי אתמול טלפון לרמטכ"ל לשעבר איזנקוט. הוא לא הסכים להתייחס למידע מודיעיני, אבל אמר את זה: "עד מאי 2018, מגיע לכל הממשלות וראשי הממשלה ציון גבוה על המלחמה בגרעין האיראני. ממאי 2018 ועד היום, הציון הוא נכשל בריבוע". שאלתי מה מסמל התאריך. "זה המועד בו התרחשה היציאה האסונית של ארה"ב מהסכם הגרעין", אמר איזנקוט, "זו הייתה שגיאה איומה. אנחנו משלמים על זה עכשיו. ואחר כך נתניהו עיכב במשך שלוש שנים וחצי את היציאה לרכש באמצעות הסיוע הדולרי של האמריקנים, כדי להכין אופציה צבאית". שאלתי למה הוא עיכב את זה. "לא היה לו קשב לזה", ענה איזנקוט, "באוקטובר ליברמן סיכם כבר את כל הרכש, חוץ מהמסוקים שהשארנו לחיל האוויר לגמור. אבל ליברמן התפטר וזה לא קרה. זה כולל מטוסי תדלוק ומסוקים גדולים שיגיעו רק בעוד שלוש או ארבע שנים".

הקשב של נתניהו באותן שנים הלך להישרדות אישית. פוליטית ופלילית. זוכרים איך הוא אמר לאולמרט ש"ראש ממשלה השקוע בחקירות לא יוכל לקבל החלטות"? אז זהו, שזה קרה דווקא אצלו. אחר כך פרצה הקורונה וכל השאר היסטוריה. הראשון שניסה לתקן את המצב היה בנט, כשנכנס ללשכת ראש הממשלה ומצא את העזובה והשממה בנושא האסטרטגי. זה היה מאוחר מדי. החוזים נחתמו אצל גנץ, כשר ביטחון, אבל עד שהדברים יקרו ייקח זמן. זו, אגב, הייתה הסיבה למינוי המהיר של הרצי הלוי לרמטכ"ל. לנסות להאיץ את התהליך, לתת לרמטכ"ל זמן לתוכנית סדורה ומזורזת לבניית האופציה הצבאית החדשה מול האיום. כאמור, מעט מדי ומאוחר מדי.

לא רק הרמטכ"ל דיבר בכנס הרצליה. גם ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, היה שם והקדיש את דבריו לנסראללה. דבריו של ראש אמ"ן מבוססים על מידע מודיעיני שלפיו נסראללה איבד את הפחד מישראל. "טראומת הדאחיה" ממלחמת לבנון השנייה, שהחזיקה אותו קרוב ל־17 שנה בבונקר, הסתיימה. נסראללה מביט על מה שקורה כאן, על ההפיכה המשטרית, על הממשלה האולטרה־קיצונית שמאבדת את החלקים החשובים, משרתים ויצרנים של החברה הישראלית, ומסיק מסקנות במהירות. דבריו של חליוה באים אחרי מסמך מדהים, ראשון מסוגו, שהוציא ראש חטיבת המחקר של אמ"ן, תא"ל עמית סער. זה היה מסמך התרעה: חטיבת המחקר באמ"ן מעריכה על סמך המידע שהצטבר בידה כי חלה ירידה משמעותית בהרתעה של ישראל במרחב.

מישהו ניסה לברר השבוע אצל "מר מודיעין", עמוס גלעד, אם זכור לו מסמך התרעה כזה בעבר. גלעד לא זכר. אם הוא לא זכר, כנראה שאין. ההרתעה הישראלית, מאז הקמתה, נמצאת בעלייה מתמדת. פתחנו פער מאויבינו כמעט ברגע הראשון, והוא הלך והתרחב עד עכשיו. אז תרשמו לפניכם, זה נגמר. הם פחות פוחדים מאיתנו. הם רואים מה נהיה מאיתנו. הם מבינים שמי שמנהל כאן את העסק חושב על עצמו, ולא על חוסנה של המדינה. לו חשב על המדינה, היה גונז כבר מזמן את ההפיכה המשטרית ומסתער על המשימה העיקרית.

אלוף חליוה שיגר אזהרה מפורשת לנסראללה: דיר באלאק. אנחנו יודעים מה אתה מתכנן. אנחנו גם ידענו מה תכננת. נסראללה שיגר לכאן לא מזמן מחבל שאמור היה לבצע פיגוע אסטרטגי. הבחור הזה נסע באופניים חשמליים יומיים בצפון הארץ הלוך וחזור. הפיגוע נכשל. המחבל נהרג. המוטיבציה של נסראללה, כך מתברר, נשארת. אז אני לא יודע אם איראן החלה כבר להתנהג כאילו היא מדינת סף גרעינית, אבל נדמה לי שנסראללה כבר שם. הוא כבר מתנהג כאילו פטרוניו האיראנים, הם מדינת סף גרעינית.

מצד שני, יש גם נקודות אור באפלה הזו: ביום שלישי התברר (ליאור קינן, ערוץ 13) שנתניהו הכין בחשאי תשובה ציונית הולמת לכל קשקושי הגרעין האיראני: דודי אמסלם מונה לשר האטום. האיש שהוכיח כישורי פיצוח גרעינים במליאת הכנסת לא מזמן, יטפל בהם. ואם הבדיחה הזו לא הייתה על חשבוננו, גם אני הייתי מתפוצץ מצחוק. או מפצצת גרעין כלשהי. כדאי שנבין: הוועדה לאנרגיה אטומית היא קודש הקודשים האסטרטגי של מדינת ישראל. התיק הזה נמצא כמעט תמיד בידיו של ראש הממשלה. פעם בחודש הוא יושב לפגישה קבועה עם ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שממנה מעולם לא יצאה מילה לאף אחד. אז תרשמו לפניכם, מעכשיו זה אמסלם. נקווה שלא ידרוש לעצור, לכלוא ולחקור גם את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, תא"ל משה אדרי. מצד שני, נזכרתי ברזומה של אדרי. הוא יסתדר עם אמסלם. הוא גדול עליו בארבעה מספרים.

בתוך כל זה מצאה ממשלת הכאוס והביזה שלנו זמן להכריז לפני כמה ימים שההתנתקות מצפון השומרון מבוטלת. שר הביטחון יואב גלנט הוציא צו שמתיר ליהודים לשהות בחומש. בנקודת הזמן הזו, כשאנו תלויים יותר מאי־פעם בארה"ב, כשהאיראנים כפסע מפצצה וכל ילד בטהראן יודע שישראל בלי ארה"ב מול מעצמה כאיראן זה לא כוחות, אנחנו מתעקשים לתקוע אצבע בעין של הידידה החשובה, החזקה והאחרונה שלנו.

הממשל האמריקני היה צד להתנתקות. כשדובי ויסגלס ושלום תורג'מן נסעו לוושינגטון עם התוכנית, הם חזרו עם מכתבים מהנשיא על מחויבות אמריקנית לגושי ההתיישבות וערבויות בנושא העמימות הגרעינית והמאבק באיראן. עכשיו זה הזמן להפר את הדיל הזה עם אמריקה. בעולם מתוקן היה צריך להכריז נוהל חניבעל על מדינת ישראל, שנחטפה בידי כוחות עוינים. עולם מתוקן כבר לא יהיה כאן.

ולמרות כל האמור לעיל, המוטיבציה האמריקנית לדחוף את ישראל וסעודיה זו לזרועותיה של זו, שרירה וקיימת. מדובר באינטרסים פשוטים: הנשיא ביידן זקוק להישג מדיני כדי להוכיח חיוניות ופעילות ולהוריד מעל גבו את בעלות הברית של ארה"ב במזרח התיכון. הסכם שלום ישראלי־סעודי יהיה אירוע היסטורי שישנה את פני המזרח התיכון. אין על זה ויכוח. הסעודים דורשים לא מעט סחורה תמורת הסכם כזה: טכנולוגיית גרעין אזרחי מלא־מלא, הסכם הגנה עם ארה"ב ונשק מתוחכם (שהוקפא על ידי הממשל לאחר רצח העיתונאי חשוקג'י).

הממשל נוטה להיענות, בתנאים מסוימים, לדרישות האלה. אלא שיש כאן עוד משהו: לסעודים יהיו תנאים גם לישראל, בנושא הפלסטיני. ולא מדובר בעוד "חבילת הטבות" ריקה מתוכן. מדובר בעניינים מהותיים. כולל תהליך מדיני אמיתי. האם ממשלת נתניהו מסוגלת לבצע מהלכים כאלה? ברור שלא. איתמר בן גביר יעדיף להתחתן עם זהבה גלאון וסמוטריץ' עם הגרנדמייזר של בן גביר. זה לא יקרה. כדי שזה כן יקרה, נתניהו יצטרף להחליף קואליציה.

כאן טמונה הטרגדיה: הסיכוי שבני גנץ יעשה שוב את המהלך שקבר אותו חי בפעם הקודמת, שואף לאפס מלמטה. אותם דברים אמורים גם על יאיר לפיד. אני לא מאשים אף אחד מהם. אין שום סיבה שהם יהיו האנשים האחרונים בעולם שמאמינים למילה הבוקעת משפתיו של נתניהו. ומצד שני, ויש גם צד שני, מדובר במהלך היסטורי אמיתי. שלום ישראלי־סעודי הוא גיים צ'יינג'ר על סטרואידים. הוא משנה את המזרח התיכון, את הביטחון, את הכלכלה, את החיים. הוא יכול להוות משקולת נגד לקרבתה של איראן לגרעין. הוא יכול להוליד בריתות חדשות ועוצמתיות ולהרחיב את מוטת הכנפיים של ישראל מעבר לכל דמיון. אני לא מקנא בגנץ, או בלפיד, אם וכאשר יגיע אליהם שליח אמריקני רם דרג עם הזמנה לבית הלבן, שם יפצירו בהם לשכוח הכול, כולל את האגו, וללכת על זה. דיה לצרה בשעתה. הסיכוי שנגיד לשם אינו גבוה, אבל קיים.

ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שלו, סמוטריץ', גמרו את ההלל על התקציב המחפיר שהכנסת אישרה השבוע. מכיוון שמדובר בשני אנשים נבונים, אין ספק שלא האמינו למילה אחת של עצמם. מספיק להעיף מבט במסמך ההתרעה שיצא ממשרד האוצר, במכתב 200 הכלכלנים הבכירים (השבוע) ובמכתב 120 בכירי האוצר לשעבר (יום למחרת מכתב הכלכלנים) כדי להבין את גודל האסון שאליו אנו צועדים. כמה מהזיותיו של סמוטריץ' פורטו כאן בשבוע שעבר, כשטען ש־20% מאזרחי המדינה הם חרדים (לא נכון וגם לא קרוב) ושהשקעה במסנני אוויר לטיהור החמצן שאנו נושמים היא השקעה לא כדאית כלכלית (הכי כדאית שיש).

הוא אמר עוד משהו: כשנשאל על הצפי לירידה בהכנסות המדינה (כרגע ב־16 מיליארד) בגלל ההפיכה המשטרית, הודיע בביטחון ובנחרצות האופייניים לו שבתקציב יש מרווחי ביטחון, שגם אם הירידה בהכנסות המדינה תהיה של 40 מיליארד, יש רזרבות. אבל אז הגיעו החרדים עם הדרישה ל־600 מיליון נוספים, והממשלה חתמה איתם על הסכם. וראו זה פלא: מרווחי הביטחון נעלמו. הכסף יעבור לחרדים בתנאי שיהיו עודפים מאי־ביצוע במשרדים השונים. איפה המרווחים, בצלאל? לאן נעלמו העודפים, סמוטריץ'? אל תדאגו, גם על זה הוא יענה בחרטוט משכנע כלשהו.

למרבה הצער, בתפקידו הנוכחי של סמוטריץ' רק המספרים קובעים. הוא יכול לקשקש על "תוכנית ההכרעה" המדינית שלו לנצח, הסיכוי שהיא תיבדק בשטח שואף לאפס. תקציב, אינפלציה, יוקר מחיה, בורסה, שער הדולר, מאזן התשלומים, הגירעון, כל אלה לא ניתנים ללישה או למניפולציה. בעצם, עם החבורה הזו גם זה כבר לא בטוח.

המבנה הקואליציוני המשטרי בישראל בעייתי, לא מהיום. אומת השבטים שלנו זקוקה לשיטה אחרת. לאורך העשורים היה ברור שראש ממשלה השואף להקים ממשלה יציבה, צריך להיכנע לאחד משני הסקטורים העוצמתיים ביותר: לחרדים או לציונות הדתית. במילים יותר בוטות, אפשר להגיד שכדי לשלוט, אתה צריך לקנות או את החרדים או את הכיפות הסרוגות.

בינתיים, עברו כמה שנים. הציונות הדתית הלכה והקצינה, הלכה והתחרד"לה. גם על החרדים עבר משהו רע, כולל התבטלות עצמית בפני הביביזם, למען הקופה. ולמרבה הפלצות, הממשלה הנוכחית היא הראשונה שנכנעה גם לאלה וגם לאלה. קנתה גם את החרדים וגם את החרד"לים. ולמי לא נשאר? לאלה שנושאים ברוב הנטל, לאלה שמשלמים את רוב המס, לאלה שמשרתים ומקטרים, תורמים ומייצרים, ממציאים ומחדשים. כלומר למה שהייתה פעם המדינה.