אמנם בשנים האחרונות המנהג הזה הולך ונעלם - בשל מודעות לצורך בשמירה על המים, אבל עדיין יש מקומות שבהם כל מי שמתהלך לו ברחוב בחג השבועות עלול למצוא את עצמו נשטף במים. פעם אלו היו צינורות מאולתרים, שקיות או בלונים מלאים במים והיום אלא רובי מים משוכללים, אבל הקשר בין מים לשבועות הדוק כמעט כמו הקשר של החג לחלב -ועד לא מזמן היו אפילו מלחמות מים המוניות שהתקיימו בכיכר רבין בתל אביב.
כיום, מי שנוהג את מנהגי "חג המים" הם בעיקר חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות, שנהנים להתרענן בחג היחיד שמזג האויר בו מאפשר להתרטב כהלכה. אותם מן הסתם לא מעניין מה מקור המנהג והאם באמת יש לו מקורות הלכתיים - אבל מסתבר שבהחלט יש כאלה.
מלחמת מים בשבועות: יש לזה מקורות!
מנהג השפרצת המים בשבועות התחיל בקטן. בהזלפה. המנהג היה נפוץ אצל יהודי צפון אפריקה ובעיקר מרוקו, שנהגו לזלף מים בבית הכנסת על "חתן המים" שעלה בגורלו לסיים את הקריאה של האזהרות לר' שלמה אבן גבירול (פיוטים העוסקים במניין תרי"ג המצוות ונאמרים בחג השבועות).
העדות המוקדמת ביותר למנהג היא בת כ-450 שנה והמקור הראשוני שלה נמצא בדברי רבי משה בן מימון אלבאז, מרבני העיר תרודאנת שבמרוקו במאה ה-16: "ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות וגם כן טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין, זיכרון לטל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה. כמו שאמרו רבותינו, שבשעה ששמעו ישראל מפי הגבורה פרחה נשמתן".
בבלוג הספרייה הלאומית מסופר שהחכם המרוקאי רבי משה בן מימון אלבז תיאר מקרה שקרה בעירו תרודאנת, השוכנת בעמק הסוס בדרום מרוקו. בערב חג השבועות התקיימה בבתי כנסת במרוקו תחרות קריאה של פיוטי אזהרות וחוקי התחרות היו פשוטים: מי שנגזר דינו לסיים ולקרוא את האזהרות נלקח בתום הקריאה אל חצר בית הכנסת ושם זכה למקלחת של מים צוננים מידי המשתתפים בתחרות והנוער המחכה - מי בכד ומי במחבת. באותה שנה, מספר אלבז, סיים הילד שלמה פחימה בן החמש לקרוא את האזהרות ביום הראשון של שבועות. אביו של שלמה ביקש מהציבור שיניחו לבנו ולא יתיזו עליו מים. גם לאחר התערבות הסב, שהיה מנכבדי הקהילה, בקשתם נדחתה. טענת הציבור הייתה ש"מנהג אבותינו בידינו ואין לשנותו". כבר העדות הראשונה של המנהג מעידה שמדובר היה במנהג מבוסס וותיק.
המים המותזים בשבועות זכו במרוקו לכינוי 'מי הישועות'. כשהאמונה הייתה שבכוחם של מים אלו לרפא מחלות שונות ולהבטיח את בריאות המותז. המנהג הדתי נפוץ מחוץ לבית הכנסת ונעשה נחלתן של כל קהילות מרוקו.
בנוסף לדבריו של הרמב"ם אלבאז, על פי ויקיפדיה, נכתבו עוד טעמים רבים למנהג זה:
- "משום שהתורה נמשלה למים וכן משום שמים הם מקור החיים והתורה היא חיינו" - יש שכתבו שהסיבה למנהג הוא על פי הגמרא, שבה התורה נמשלה למים - שכשם שמים אינם הולכים אלא ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה אינם הולכים אלא למי שמנמיך עצמו ולכן בחג השבועות, זמן מתן תורה, נהגו לשפוך מים.
- בקונטרס "נוהג בם" נכתב שכיוון שנהגו בליל חג השבועות להיות ערים במשך כל הלילה וללמוד תורה, כשהגיע הבוקר היו עייפים, ולכן נהגו להתיז מים על הלומדים כדי להעיר אותם.
- על פי המסורת היהודית, משה רבנו ניצל מיד המצרים על ידי בת פרעה שמשתה אותו ממי הנילוס. על פי המסורת משה נולד בז' באדר, ובתורה כתוב - ותצפינו שלושה ירחים, כלומר שאימו יוכבד הסתירה אותו עד מועד חג השבועות (הנחגג בו' בסיוון). לזכר הצלת משה מהמים נהגו לשמוח עם מים.
- בספר "זיו המנהגים" נכתב: "מנהג אצל רוב אחינו יהודי ארצות המזרח, לזלף בשבועות מי שושנים על המתפללים, וטעם נתנו לדבר על פי המדרש בשעה ששמעו ישראל דברה ראשונה מפי הגבורה פרחה נשמתם, המטיר עליהם הקב"ה טל של תחיה וחיו, וזכר לטל זה מזלפים מי שושנים. ולי נראה להוסיף הפסוק בהושע י"ד אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה".
הרבנים אסרו - והמנהג בכלל הגיע מהמוסלמים
היו רבנים ששללו את המנהג וקראו לביטולו, כשלדעת הרב יוסף משאש מנהג זה התקיים רק אצל "אנשים משולי המחנה", וכבר במרוקו ביטלו הרבנים את המנהג. עם עם עליית יהודי צפון אפריקה לישראל התבטל המנהג מבתי הכנסת לחלוטין - אך המשיך ברחובות העיר על ידי ילדים שהיו משחקים ומנהלים קרבות מים.
בארץ ישראל העדיפה התנועה הקיבוצית כבר משנות העשרים של המאה ה-20 לחגוג את "חג המים" בסוכות בגלל הקשר לשמחת בית השואבה בבית המקדש בסוכות. מדובר בהמשכה של מסורת בת אלפי שנים, שמקורותיה כבר בתלמוד, הקושרות בין סוכות לבין פולחנות להורדת המים. אם לשפוט מאזכורי החג בעיתונות העברית, העדויות המאוחרות ביותר לחגיגות חג המים בסוכות מגיעות רק עד תחילת שנות השישים של המאה הקודמת. בפעם הבאה שמוזכר "חג המים" בעיתונות זה בהקשר אחר לגמרי: השלמת מפעל-המים בגליל התחתון ב-1966. נראה כי העליות הגדולות של ראשית קום המדינה הפיצו את מלחמות המים של שבועות, שהתחילו בכמה קהילות יהודיות בצפונה של אפריקה והפכו למנהג של חג השבועות בכל ישראל.
למעשה, ההסברים ההלכתיים שנוסחו כדי להצדיק או לתקוף את המנהג מזכירים את הניסיונות להצדיק את המשחק בסביבון בחנוכה או הרעשן בפורים. מתברר שגם במקרה זה - מדובר בסך הכל בניסיון להסתיר את העובדה שגם הפעם שאבו היהודים השראה מסביבתם. השערת החוקרים היא שמנהג התזת המים בשבועות הגיע אל יהודי מרוקו מהסביבה הלא יהודית. בצפון אפריקה חגגו התושבים (רובם המוחלט מוסלמים) בכל קיץ את חגיגת האנסארה. החגיגות כללו מלחמות מים שבמהלכם נרטבו כל הנוכחים.
חבל על כל טיפה
באתר מוזיאון הילדים בחולון, אחרי שהסבירו גם שם את מקורות החג - מזכירים שצריך לעצור ולחשוב לרגע על כמות המים המתבזבזת במהלך יום זה. בישראל קיים מחסור קבוע במים. בשנה ממוצעת נאגרים בישראל מים טבעיים בכמות של כ - 1,400 מיליון מ"ק. זוהי הקצבת המים השנתית הממוצעת שלנו. בכל שנה אנחנו משתמשים בערך בכמויות המים הבאות: 800 מיליון מ"ק לשימוש ביתי, 550 מיליון מ"ק לחקלאות, 90 מיליון מ"ק לשימוש בתעשייה, 130 מיליון לשימושים שונים. סה"כ: 1570 מיליון מ"ק - כלומר, אם ההקצבה שלנו היא 1400 מיליון מ"ק, חסרים לנו 170 מיליון מ"ק בכל שנה.
כיצד ניתן לרתום את הילדים למאמץ לחסוך במים גם במהלך "יום המים"?
"יום המים" לא צריך להפוך למשימה עבור הילדים ויש לתת להם זמן חופשי מלא בהנאה במהלך היום. עם זאת חשוב ללמד אותם על משמעות המים. הנה מספר רעיונות שלהם לשימוש נכון במים:
1. הקצבת דלי מים בזמן המשחק - במהלך המשחק וההשפרצות יש למלא לילדים דלי מים (אפשר גם שניים) שבו עליהם להשתמש. יש להסביר לילדים כי המים שבדלי הם לשימושם המלא ולא ניתן למלא אותו מספר פעמים.
2. הכנת בלוני מים קטנים - ניתן למלא בלוני מים קטנים (בכוונה לא להשתמש בגדולים) ואיתם הילדים ישחקו, יש להקציב כמות בלונים ולא להוסיף יותר.
3. משחק מיחזור מים - ניתן להמציא משחקים בהם הילדים "אוספים" בחזרה את המים שמשפריצים והילד שיש לו יותר מים בסוף המשחק - מנצח.
4. הכנת בריכה אישית - ניתן למלא גיגית מים קטנה בה הילדים טובלים את רגליהם או נכנסים לתוכה.
5. הגבלת שעות המשחק - אפשר לקבוע מראש זמן משחק לילדים ולתת להם עד שעה-שעה וחצי להשפרצות, כשנגמר הזמן לא ניתן להשפריץ או להשתמש יותר במים.