דווקא עכשיו - חינוך בלתי פורמלי

החודשים האחרונים הם תזכורת נוספת וכואבת אודות השסעים העמוקים בחברה הישראלית. מימוש הנכס האדיר הטמון בפסיפס האנושי המרכיב את החברה שלנו דורש אמון עמוק בין הקבוצות השונות. כשהאמון הזה נפגע, עולים הפערים והמשברים אל פני השטח. אך בבואנו לנסות ולהתמודד עם המחלוקות שקורעות את החברה, נשאלת השאלה הבסיסית - עד כמה אנחנו מכירים באמת את "הצד השני"? את אורח החיים, ההשקפות, הצרכים, ומתי בעצם פגשנו וקיימנו שיח ללא תיווך ובאופן מעמיק עם מי שאנחנו לא מסכימים איתו?

השסעים החברתיים הקיימים במדינה קטנה כמו זו שלנו, הם, בין היתר, תוצאה של קבוצות שאינן פוגשות זו את זו וניזונות בעיקר מדעות קדומות וחוסר היכרות הדדי.

למערכת החינוך יש תפקיד קריטי בהליך החיברות - במסגרתה אנחנו אמורים לפגוש לא רק את קבוצת הייחוס הטבעית שלנו אלא גם קבוצות וזהויות נוספות בחברה. אבל למעשה הילדים שלנו הולכים בדרך כלל לבתי ספר שקרובים לאזור מגוריהם ובהם הם פוגשים חברים וחברות שמשתייכים ברובם לאותו מגזר, לאותו יישוב ופעמים רבות גם לאותו פרופיל סוציו-אקונומי, תרבותי וכן הלאה. הצבא ושוק העבודה הם המקומות הראשונים שבהם רובנו נחשפים ובגדול גם לאחר. אך שלב זה הוא לעיתים מאוחר מאוד ומאוחר מדי.

לכן, נדרש שינוי מהותי. לא רק לטפל ולהגיב לנזק, אלא לעסוק במניעה, אנחנו חייבים להרחיב הזדמנויות להכיר אחד את השני מגיל צעיר, ויפה שעה אחת קודם.

החינוך הבלתי פורמלי ידוע כתחום הטומן בחובו הזדמנויות אדירות למימוש הפוטנציאל של ילדים ובני נוער באמצעות פיתוח כישורי חיים, חיזוק מיומנויות המאה ה-21, בניית חוסן רגשי, חברתי ועוד. לצד יתרונות אלה, התורמים להתפתחות אישית, לחינוך הבלתי פורמלי יש כוח עצום לאחות שסעים וקרעים בחברה, פשוט על ידי היכרות עם האחר, במפגש אשר בונה גשרים בין הקבוצות השונות.

במסגרת פעילויות החינוך הבלתי פורמלי מחוץ לבית הספר ובתוכו, ילדים זוכים ללמוד ולהכיר גם את השונה מהם, מהסיבה הפשוטה שזו פעילות שלרוב דורשת שיח ותקשורת עם הסובבים. כשילד הולך לחוג הוא נמצא עם בני גילו מחלקים אחרים של העיר, כשיש מחנה קיץ בתנועת הנוער הוא נפגש עם בני גילו מהקצה השני של המדינה, וכך גם בקבוצת הספורט או במתנ"ס העירוני. בכל המסגרות הללו הוא מתנסה בהיכרות ובשיח עם מי ששונים ממנו.

זאת ועוד, כאשר אנו מבטיחים נגישות לחינוך הבלתי פורמלי לילדים מכל השכבות ומכל חלקי הארץ, אנחנו סוללים עבורם דרך להצלחה בעתיד ובכך מאפשרים שיוויון הזדמנויות ומצמצמים פערים. בה בעת, דרך ההשתתפות בפעילות ילדים מפתחים תחושת זהות ושייכות לקהילה, לחברה ולמדינה; וככל שהם מגובשים יותר בזהותם שלהם, הם יוכלו להכיר ולקבל גם זהויות של אחרים.

על אף כל זה, כיום, תקצוב החינוך הבלתי פורמלי עומד על אחוזים בודדים מתקציב משרד החינוך וילדים רבים אינם זוכים לקחת בו חלק. שיעור ההשתתפות למשל בארגונים ותנועות נוער נמוך ביותר ועומד על כ-30% בלבד מבין כל ילדי ישראל. נדרש שינוי תפיסתי בהתייחסות שלנו כחברה לחינוך בלתי פורמלי.

זה ממש לא רק לשלוח ילד לחוג אחה"צ. זה להוציא ילד מאזור הנוחות לאזור שיפגיש אותו עם עצמו - עם היכולות, ההתמודדויות והכישורים שלו, וגם עם השונה ממנו. ארגון בודד לא יוכל לחולל את השינוי לבד, חשוב לרתום את כלל המגזרים, להגדיר יעדים לאומיים, לחזק ולבנות יכולת ברשויות המקומיות, שמכירות את תושבי העיר ואת הקהילה בצורה הטובה ביותר, למהלך כולל של קידום החינוך הבלתי פורמלי - "חינוך לחיים".

מפגשים בין חלקי האוכלוסייה לא מביאים להישגים מיידים שניתן לנופף בהם, ואולי לכן העיסוק בהם צף רק בימי סערה. אך אם נשכיל לחזק ולהרחיב אותם, הם יצליחו לעשות את מה שכולנו מייחלים אליו כעת - שותפות ושיח משמעותי בין כל חלקי האוכלוסייה, מקום לזהויות שונות, איחוי קרעים וחיזוק תחושת הסולידריות והשייכות.

ארז רואימי הוא סמנכ"ל יזמות וחדשנות בקרן רש"י