אחרי שנולדו לרחמה ואליהו סויסה חמש בנות, הגיח לאויר העולם בן. לו קראו דוד. הוא הפך לילד התפנוקים של אמו. כשבגר וסייע בפרנסת הבית בעבודות מסגרות, התלוננה בפניו האם רחמה על כך שהוא חוזר בסוף יום עבודה מלוכלך, כשבגדיו מוכתמים. "אתה צריך להיות עם חולצה מגוהצת ועט בכיס", ביקשה ממנו.
הוא מילא את רצון האם ואחרי תקופה קצרה שבה עבד כפקיד בבנק, היה מרבית שנות חייו הבוגרים עובד ציבור. בגדיו נותרו נקיים, אבל הוא לא חשש מעבודה קשה; חלק משמעותי מעבודתו נגע במקומות הכואבים של החברה הישראלית. הוא הושיט יד למי שהיה צריך עזרה וחיבר בין חלקיה של החברה הישראלית - משימות שלא רבים מבקשים לעסוק בהן. "אגדה בית-שאנית", הגדיר אותו ז'קי לוי, ראש עיריית בית שאן. "סמל של בית שאן היפה שכולנו אוהבים", הוסיף. לפני שבועיים הלך דוד סויסה לעולמו והוא בן 75.
הוא נולד בשנת 1947 בקזבלנקה שבמרוקו. אח לשבעה אחים ואחיות. את שמו נתנו לו על שם הרב דוד ומשה שחי ופעל במרוקו לפני כ-900 שנה ולו מיוחסים סיפורי ניסים וישועות. קברו שבהרי האטלס הוא אתר עלייה לרגל ומדי שנה נערכת הילולה לזכרו בישראל ובמרוקו.
האם הייתה עקרת בית והאב סנדלר. הלימודים היו בבית ספר של רשת "אליאנס" ובשעות הערב למד בתלמוד תורה. ב-1962 עלתה המשפחה לישראל והגיעה ישר לעיירה בית שאן. ביישוב הוקמו אז בתי הקבע הראשונים - שיכונים של בניינים עם דירות קטנות. המשפחה בת עשר הנפשות קיבלה דירה בשיכון שכעבור שלוש שנים נקרא על שמו של איש המוסד אלי כהן שנתפס אז בדמשק והוצא להורג.
האב המשיך לעבוד כסנדלר מתוך מחסן קטן. בחופשים ואחרי שעות הלימודים דוד הנער היה יוצא לעבוד כמסגר. בצבא שירת בחיל החימוש והשתתף במלחמת ששת הימים. אחרי שהשתחרר עבד תקופה קצרה כמסגר, עד שהתקבל לעבודה כפקיד בבנק לאומי. אבל הוא נמשך לעבודה קהילתית וחברתית. בעיירה נחנך אז "בית עומר" שנועד להיות מקום מפגש לבני נוער ובו ספרייה, תקליטייה, דיסקוטק, מעבדת צילום וחדרי חוגים.
במקום גם הוכשרו בני נוער למקצועות טכניים שבהם פעלו מאוחר יותר בעת השירות הצבאי. בתחילה, סויסה היה מדריך ובהמשך מונה לנהל את המקום. אחר כך הפך להיות רכז הנוער העובד ביישוב ולאחר מכן היה לרכז התרבות של מועצת פועלי בית שאן. בתפקיד זה החל לראות את החשיבות שבחיבור האיזורי בין בית שאן לישובי הסביבה- קיבוצים ומושבים והקפיד לערוך פעילויות תרבות משותפות.
בשנים אלו גם נכנס לעולם ריקודי העם, תחביב שהיה חלק משמעותי מחייו. הוא החל כחבר בלהקת המחול המקומית שניהל יצחק קינן, אז מנהל בית ספר ומ-1974 ראש המועצה המקומית. בלהקה רקדה גם חנה, שגם היא עלתה עם משפחתה ממרוקו. דוד וחנה הפכו זוג ונישאו ב-1971. במהלך השנים נולדו לזוג שני בנים ובת. "ריקודי עם הפכו חלק מחייו. בערבים היה אורז את הטייפ והקלטות ויוצא להרקיד בבית שאן ובישובים שונים. הוא נודע כ'דוד המרקיד'", סיפרה בתו, שגית בניסטי.
באמצע שנות השבעים מונה לתפקיד מזכיר הפועל בבית שאן ובאותה תקופה החלה קבוצת הכדורגל המקומית לצאת מהדשדוש בליגה ב' והתקדמה עד לליגה הארצית, אז הליגה השנייה בישראל. גם כשהמשיך לתפקידים מחוץ להסתדרות המשיך להתנדב בקבוצת הכדורגל לאורך שנים. "הפעילות שלו היתה מבוססת על התנדבות שכללה שעות ארוכות של עיסוק בענייני הקבוצה, הוא היה איש רב פעלים שתרם רבות לעיר ולסביבה", אמר פיני קבלו שהיה מזכיר מועצת הפועלים בבית שאן ובהמשך נבחר לראשות העיר.
בסוף שנות השבעים, החל לעלות על פני השטח המתח בין הקיבוצים ועיירות הפיתוח. בהסתדרות הוחלט אז על מיזם ארצי שלו קראו "השילוב האיזורי". מטרת המיזם היתה לעודד פעילויות משותפות של תושבי העיירות, הקיבוצים והמושבים. היעד היה קיומן של פעילויות תרבות, ספורט, נוער וחברה ולהגיע לשיתופי פעולה איזוריים בתחומי כלכלה וחינוך והקמת בתי ספר איזוריים ומכללות משותפות.
מאיר בן בסט, מזכיר מועצת הפועלים בבית שאן, מינה את סויסה להוביל את השילוב האיזורי בבית שאן והסביבה. "החזון שלו היה קיום חיים משותפים", אמרה בתו, שגית. "באופיו הוא היה אדם של שלום ושל פשרות. הוא לא אהב מלחמות ועימותים. בשילוב האיזורי הוא ראה מסגרת שתוביל להיכרות ובהמשך לשיתופי פעולה איזוריים. הוא האמין בפוטנציאל של האיזור וידע שרק אם כולם ישתפו פעולה הפוטנציאל יתממש", הוסיפה שגית. בית משפחת סויסה הפך למקום מפגש של תושבי בית שאן והסביבה ולערב המימונה בביתם היו מגיעים תושבים מהעיר ומיישובי הסביבה. "הכל היה מבוסס על ערכים של שוויון, הדדיות ושיח שיוויוני", אמרה.
התפקיד הבא שלו היה ניהול פרויקט שיקום השכונות בטבריה ולאחר מכן גם במגדל העמק ובנצרת עילית. מדובר היה בפרויקט שהקימה ממשלתו של מנחם בגין אחרי בחירות 1977. הפרויקט נועד לפתור את מצוקת שיכוני העולים שהיו במצב פיזי גרוע ושאף גם לקדם את התושבים בעזרת תוכניות חינוכיות וחברתיות. במקביל, המשיך להיות מסור לבית שאן ומילא את תפקיד מפקד העיר מטעם הג"א. הוא הקפיד על מוכנות לשעת חירום, שכללה הכנת מקלטים, ציוד ומחסני חירום. במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, היה אחראי על מבצע חלוקת מסכות אב"כ לתושבי העיר. לאחר מכן המשיך להתנדב במשמר האזרחי.
באותן שנים גם הקים רשימה עצמאית ונבחר בבחירות המקומיות כחבר מליאת מועצת העיר. "הוא לא עשה חיים קלים לראש העיר ונשאר נאמן לערכים ולעקרונות שלו", סיפרה הבת שגית. הוא היה פטריוט של בית שאן ולדברי בתו "בית שאן זה הוא והוא היה בית שאן. הוא הכיר את כולם, היה אכפתי, עזר לאנשים בעת צרה והתנדב. היה חשוב לו לפקוד כל בית אבלים ולנחם את המשפחות".
בסוף שנות התשעים נבחר לנהל את פארק תעשיה צבאים במהלך תקופת הקמתו. מדובר באיזור תעשיה משותף לבית שאן ולמועצה האיזורית עמק המעיינות. כשסיים את התפקיד הזה פנה לעיסוק שלו ציפה ושאותו למד במהלך השנים - הדרכת טיולים. הוא החל לצאת עם קבוצות מטיילים למרוקו ולאורך השנים יצא עם עשרות קבוצות. "הוא היה מחובר לשורשים ולסיפור האישי שלו ושל הקהילה שלו, למורשת בית אבא ואמא", אמרה בתו. "חלק מהטיולים הוא מילא שליחויות של אנשים שביקשו ממנו לעלות לקברי יקיריהם. פעמים רבות, כשראה את מצב הקברים דאג שהם ינוקו, ישופצו ויצבעו. רק אחר כך היה מצלם את הקבר למשפחה בישראל. זה היה מפעל חיים שלו".
תחנה שאליה הקפיד להגיע בטיולים הייתה ציון קברו של רבי דוד ומשה שבכפר אגויים. זה הצדיק על שמו הוריו קראו לו. כל בני משפחתו הצטרפו לטיולים שלו. "השפה המרוקאית והמנהגים היו חלק מהזהות שלו. ההווי והתרבות שהוא שימר תמיד היו נוכחים בבית שלנו. זה היה חלק מחיינו. בנוסף לכך הוא היה אבא מדהים, אבא שתומך, מחזק ומעודד", אמרה הבת שגית.
ביום העצמאות ה-75 של ישראל, המדינה שהוא אהב וחלם לקרב בין תושביה, הלך דוד סויסה לעולמו.