הרצח של שומר הראש של ראש עיריית טייבה, אדיר ג'אנם, שהתרחש בשבוע שעבר, וניסיונות ההתנקשות בחייהם של רבים מראשי הרשויות המקומיות הנבחרים בחברה הערבית בכלל, אמור להדיר שינה מעינינו. זאת, במיוחד כאשר המערכה לבחירות הרשויות המקומית הולכת וקרבה.
כיום, הרשויות המקומיות וראשיהם הנבחרים הינם חוליה מרכזית בחייהם של האזרחים הערבים במדינה. חולייה זו גברה מבחינת כוח ההשפעה שלה על כל מנהיגות פוליטית אחרת, לרבות המנהיגות הפרלמנטרית. הסיבות לכך כוללות את הערוץ הישיר שיש לה עם התושבים והאזרחים בכל יישוב ויישוב, ומעורבותה בכל אספקט בחיי התושבים. בנוסף, מנהיגות זו צמחה מתוך החברה המקומית, מבינה לליבם של התושבים וצפויה לשרת אותם ואת האינטרסים שלהם.
לאורך השנים חלה התחזקות מובהקת בקשר שבין המיקום הגיאוגרפי של התושבים והשייכות למקום, לבין המוטיבציה שלהם להשתתפות בבחירות המוניציפליות. בעוד שאחוז ההצבעה בבחירות לכנסת עדיין נמוך בחברה הערבית, ובבחירות האחרונות רק 54 אחוזים מהאזרחים הערבים הצביעו, אחוז ההצבעה לבחירות המוניציפליות הינו גבוה למדי והגיע בבחירות שהתקיימו בשנת 2018 ל-95 אחוזים בחלק מהישובים.
ממדד הדמוקרטיה עולה כי לאורך השנים חלה ירידה ניכרת באמון של האזרחים הערבים במוסדות השלטון, קרי: בית המשפט העליון, המשטרה, הממשלה הכנסת והמפלגות. כך לדוגמה, בהשוואה לממוצע הרב שנתי בין השנים 2003-2022, ניתן לראות כי בשנת 2022 חלה ירידה באחוז האמון בכנסת מ-32 אחוזים ל-14 אחוזים, ובמפלגות מ-24 אחוזים ל-10 אחוזים. הירידה המשמעותית באמון הציבור הערבי במנהיגות הפוליטית הארצית, לוותה בעלייה באמון הציבור במנהיגות הפוליטית המקומית - המיוצגת על ידי ראשי הרשויות ונבחרי ונבחרות הציבור שמכהנים במועצות המקומיות.
בשל החפיפה בין הזהות הלאומית-פוליטית של האזרחים הערבים במדינה לבין הזהות הלוקאלית, נוצר מצב בו הרשויות המקומיות מרכזות בידיהן כוח רב. המבנה הפוליטי של הרשות המקומית וקשרי הגומלין שלה עם המערכת הפוליטית הכללית במדינה יצרו חוסר הפרדה בין המטרות הפוליטיות לבין המטרות המקומיות, שהגביר את יכולת ההשפעה של רבים מראשי הרשויות המקומיות על הבחירות הארציות, והמפלגות ואת מעורבותם בפוליטיקה הארצית. בו בזמן, התחזקה מעורבותם בכל רובד בחיים האישיים של התושבים, החל מפיתוח תשתיות, חיזוק החינוך, סיוע ועזרה בהשתלבות בשוק העבודה, ניכוס אדמות, עבודות פיתוח וסלילת כבישים וכלה בהצבת מכלי אשפה.
מחקרים רבים נכתבו על המעבר שהתרחש בחברה הערבית מאז הנכבה ב-1948 ועד היום, בהם המחקר של ד"ר עמליה סער, בו הוצגו תהליכי העיור שלוקים בחסר בחברה הערבית. מאז קום המדינה, עיסוקם העיקרי של האזרחים הערבים, ענף החקלאות, הלך והצטמצם עד שאיבד את מרכזיותו. רוב האנשים בחברה הערבית המשיכו לחיות בכפרים, אך בה בעת החברה עברה תהליך של עיור. אולם, לא מדובר בתהליך עיור אמיתי: בערים הערביות החדשות בישראל אין תכנון עירוני, הכולל מרכזי תעשייה או מוסדות גדולים כמו בתי חולים או אוניברסיטאות, שיכולים לספק צורכי אוכלוסייה העוברת תהליך מהיר כזה. המצב הביא לכך שרובם המכריע של הערבים נשארו בני המעמד הנמוך והבינוני, ויצר מצב חברתי וכלכלי קשה שאת מחירו משלמים הנשים ובני השכבות המוחלשות, בעיקר בתחום החינוך והתעסוקה.
עם חלחול והתעמקות תופעת הפשיעה בחברה הערבית, החלו חלק מארגוני הפשע להוות מענה לחלק מהתושבים הסובלים ממצב כלכלי בינוני עד קשה - והחלו לספק להם מקומות עבודה על ידי שילובם בארגונים אלה. הצעירים שלא מוצאים את דרכם ואת עצמם (כ-45 אחוזים מהאוכלוסייה אינם עובדים או לומדים) השתלבו ב"מקצוע החדש" כחיילים בארגוני הפשע. מצב זה אינו תולדה של העת האחרונה, אלא תוצאה טבעית למדיניות מתמשכת של הדרה והזנחה שיטתית של המדינה כלפי החברה הערבית: חוסר השקעה בחינוך, ברווחה, בביטחון החברתי, בתחבורה ציבורית ובתעסוקה. מדיניות זו יצרה תהליכים עמוקים של ייאוש, חוסר אונים ותסכול בקרב צעירים רבים.
נוסיף לכך, את עלייתו של הימין הקיצוני שרואה באזרחים הערבים כאויבים, שר לביטחון לאומי אשר השתמש בנשקו שלו כדי לאיים על אזרח ערבי באחת התקריות ושואף להקים מיליציות לחימה במרחב האזרחי, מפכ"ל משטרה שקורא לכל מי שיש לו אקדח להשתמש בו, יחד עם הגדרת האלימות והפשיעה כמושרשת עמוק בתרבות הערבית. לגיטימציה זו של שימוש בנשק חם במרחב האזרחי יחד עם הגדרת האלימות בקרב החברה הערבית כמצב אינהרנטי - הינה חסרת תקדים. למרות כל צורות הגינוי שנוקט משרד הביטחון הלאומי בעקבות כל תקרית ואירוע רצח מעין זה שהתרחש בטייבה, המדינה היא זו שהכשירה את הקרקע למצב הזה, היא האחראית להחמרה המצב והיא נושאת באחריות לעצירת התדרדרות זו.
יחד עם זאת, המשבר העמוק והפגיעה הקשה בחברה הערבית יכולים להתמתן על ידי ניצול תכניות החומש של הממשלה - תוכנית 550 שעשויה להוות צוהר לתחילת התיקון של המצב הנוכחי. זו, מיועדת לפיתוח כלכלי וחברתי בחברה הערבית בחמש השנים הבאות, ומתייחסת לכל רובד בחיי האזרחים הערבים לרבות פיתוח חברתי, פיתוח כלכלי ועידוד תעסוקה ותשתיות.
כנגד היומרה לנאורות של המדינה מול "התרבות האלימה והפושעת של החברה הערבית", כנגד הכוח שצברו הפושעים אל מול הכוח החיובי והעוצמה שיש בידי הרשויות המקומיות, יש לפעול בכל הכוח ליצירת יחסי כוח חדשים. על הרשויות המקומיות, עם כל האמצעים שיש בידיהן וההשפעה החיובית על חיי התושבים והתושבות, לנצל את המשאבים הקיימים לרשותם, ולבנות סדר עדיפויות חדש. בראש סדר זה יש להעמיד את ההשקעה במשאב האנושי, בעיקר בחינוך, ברווחה ובתעסוקה.
הרשויות המקומיות הן חולייה מרכזית בחיי הפרט והתושבים וככאלה הן חייבות להציל את החברה ואת כלל היישובים הערבים מהפשיעה וההרג. זהו המפתח, זה מנוע הצמיחה העיקרי לגאולת החברה הערבית וזו המשימה שצריכה להיות מול עיניו של כל מועמד ומועמדת לרשות המקומית בבחירות הקרובות - להציל את בני האדם.