אייל אשכר, אחיו של אור אשכר ז"ל שנרצח בפיגוע ברחוב דיזנגוף בתחילת החודש שעבר, פרסם פוסט לזכר אחיו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. "הזכרת לנו שיש עוד אנשים נדירים כמוך בקרבנו, שכל מטרתם היא להאיר שעוד לא אבדה תקוותנו", כתב בפוסט.
בין היתר תיאר האח השכול את אותו ערב נורא: "את הסרטונים מאותו הלילה מהמצלמות שמרשתות כל פינה בדיזינגוף, הרחוב שלנו, אני בוחר לעולם לא לראות. אומרים שהמחבל הישיר לעברכם מבט ברגע שיצאתם מהבית שלך, באמצע הרחוב הראשי של מדינת ישראל. שלושה חברים בחליפות הכי יפות בדרכם לשמח חתן וכלה. לאחר שחלפתם על פניו הוא הסתובב, שלף את האקדח ועם כדור בכל אחד מכם קרע את החיים כפי ששלוש משפחות הכירו".
אייל סיפר על המאבק בבית החולים של אחיו: "היית הלוחם הכי אמיץ. את הכאב מהמוות הטרי של אבא שלנו הפכת לדלק ובתוך פחות משנה המראנו כולנו איתך לאליפות העולם בתחרות איש הברזל. ספורט שרק מעטים מצליחים להביא את הראש לדחוק את גופם אל מעבר לקצה גבול היכולת האנושית. לימדת אותנו שגם כשמתאבלים, חייבים להישאר בתנועה. בעוז נלחמת גם את מלחמתך האחרונה בבית החולים. במשך אחד עשר יום היית המוקד לתפילות של עם שלם, על אדמת ארץ ישראל ובעולם כולו. היית האור הכי גדול באחת התקופות החשוכות שהמדינה שלנו ידעה ב-75 שנותיה. כולנו סירבנו להאמין לרופאים שאמרו שאת מה שהטרור לקח מאיתנו באותו לילה מקולל גם אלוהים לא יכול להחזיר, אך ליד מיטת בית החולים ולאחר שהבנו שהתקוות שתשוב אלינו נגוזו, כבר הפצרנו בך לחדול מלהילחם ולהשתחרר מהייסורים. לאחר אחד עשר לילות חשוכים, בבית החולים איכילוב וברחובותיה הקרירים ומלאי המפגינים של תל אביב, האור הנדיר שלך עלה לשמיים. אתה מבין אור שלי, את כנפי הברזל שלך אף רוצח לא יכול לקחת לך. אחרי שלושים ושתיים שנים קצרות בהן הארת הלבבות של המשפחה והחברים, עלית למעלה כדי להאיר את כולם. בדיוק כשאנשים נושאים יותר מתמיד את דגלי ישראל ברחובות וכשנדמה שהחושך גובר על האור, איחדת את כולנו. הזכרת לנו שיש עוד אנשים נדירים כמוך בקרבנו. שכל מטרתם היא להאיר, שעוד לא אבדה תקוותנו".
את הפוסט סיכם האח השכול במילים הבאות: "היית בשיא שלך, ילד יפה שלנו. בשיא האהבה, בשיא הבריאות ובשיא התשוקה והנתינה, והשיאים האלה יחרטו בליבנו לנצח: הפסגות שלך שהעפלת אליהן כספורטאי והפסגות שלך כבן אדם שידע להיות החבר המושלם ומשענת לכל הסובבים אותו. עכשיו התור שלנו לקחת את האור הגדול שהשארת בלבבותינו ולהפיח בעזרתו תקווה חדשה: למרות העצב הגדול שמסביב, נשאף להיות בשיא שלנו, זה מרגיש עכשיו קשה, אולי בלתי אפשרי אבל כשנלחם לעשות את זה, נרגיש שאנחנו צועדים איתך, בדרכך".