כבר בפתיח מתחשק לכתוב שאני איזה גיבור גדול מאיזה מלחמה או מבצע צבאי הירואי, שאיבדתי יד או רגל באחד הקרבות שעליהם מספרים במורשת הקרב, אבל לא, כאן בדיוק מתחילה הערמומיות של הנפש והמוח, אצל מי שנחשף לאירועים מטלטלים בזמן שירותו הצבאי בישראל.
זאת רק ההתחלה, אחר כך יש את הבושה וההסתרה, ההכחשה וההדחקה וכל השמות הפסיכולוגיים, ואנחנו נשארים שקופים, הבדידות הופכת להיות החברה הכי טובה. חלק חוזרים משם ורואים שמשהו עבר עליהם, "הוא כבר לא אותו דבר", "היא לא צוחקת יותר", מסתגרים בתוך קונכייה, כי זר לא יבין זאת.
הרי חזרנו משם, חלקנו לא איבדנו יד או רגל, מבחוץ נראים שלמים אבל הבפנים מחורר, מצרחות ופיצוצים, ממראות מטורפים, מאיזה סרט אימה, וזה קורה לידך, אולי ירית על החבר הכי טוב שלך שלא יחטפו אותו, אולי מטוסי קרב ישראלים תקפו את הטנקים שלנו, אולי רצת לחפש אחרי שאריות הבשר של החניך התורן במנהרה בעזה, אולי הריסת קיר בטון בכפר בשטחים והרגת בטעות חף מפשע, אולי צילמת חלקי גופות של מחבלים על גבול הלבנון, שישמר בארכיון צה"ל, לספר את הסיפור של המדינה שלנו.
כל אלה הם החיילים והחיילות הפוסט טראומתיים המתמודדים עם הלם קרב, לילה לילה, לפעמים עוברות שנים, אפילו עשרות שנים ואז זה מתפרץ, מה שנדחס שם בפנים, כי מי יכול לסלוח לעצמו אחרי שהשאיר את מפקדו הפצוע מדמם למוות רק כדי להציל את עצמו, אלו מראות שלא מרפים לרגע. וזה נחקק בלוח הזיכרון חי ונושם מהכי נורא שיכול להיות.
בפודקאסט "הגשר - מדברים פוסט טראומה", אני נפגש כל שבוע אל מול המיקרופון עם מי שהיו שם, חלקם מיום כיפור, החווה הסינית, ליל הגלשונים, אסון המסוקים, חומת מגן, לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה, צוק איתן, האינתיפאדה השנייה, חומת מגן והרשימה אינסופית של מבצעים ומלחמות, זה שכר הלימוד למי שבוחר לחיות בישראל, ולשרת בצבא, במשטרה או בכוחות הביטחון.
את ההבנה שלי שמשהו לא כל כך בסדר, הרגשתי עם השחרור, מאז עברו 20 שנה, המראות, הקולות והריחות עדיין נשארו שם. גם עשרים שנה לא יכולות להעלים ריח של בשר שרוף וצרחות של כאב. זה מסוג הדברים שלא מדברים איתך עליהם בגיל 18 לפני שאתה מתגייס, שאולי יכול להיות שתפצע, אולי תאבד את חייך או תישרט בנשמתך, האם אתה מוכן?, בישראל, כולם עולים לאוטובוס בלי לשאול שאלות.
אז נכון, לא הייתי לוחם בצבא, ג'ובניק עם פרופיל 46, במשך שלוש שנים מתלווה לכל יחידות העילית של הצבא במעצרי מבוקשים ביהודה ושומרון, מבקר תדיר במוצבים חודרים בגבול הלבנון, שיירות, מטענים, ירי חי בקסבה של שכם, תיעוד גופות של מחבלי חיזבאללה, עשרות פיגועי תופת, מאות הרוגים, אלפי טיפות של דם, עשרות אלפי דמעות מודחקות. כי אנחנו גברים חזקים, בצבא הכי חזק בעולם וגברים לא בוכים, גם לא מבקשים קב"ן שקצת קשה, חונקים, בולעים, וממשיכים. אצל חלק זה עובר, כאילו לא היה, אצל חלק זה רסיסי זיכרון מהתקופה ההיא, אתה לא מבין מה עשינו, כבשנו, פרצנו, הרגנו, פוצצנו, היתה אחלה תקופה.
אצל אחרים, זה חי, והזמן לא עושה את שלו. הסימן כבר נחרט על הארד דיסק זה שבלב, במוח ובנשמה. וזה שקוף ואף אחד לא רואה את זה, רק רשימת טריגרים יודעת להפעיל את זה, את התקפי הזעם, הסיוטים בלילות, הפיפי שבורח, הפלשבקים באמצע היום. זה שקוף לעולם, אבל הבושה הורגת.
בכל שנה חלקנו מתאבדים, גם את זה עושים בשקיפות, הולכים לנוח במקום אחר. השנים האחרונות עשו חסד למחסום הבושה שיורד, זמרים מספרים על השירות שלהם, אנשי תקשורת וצבא יוצאים וחושפים את ההתמודדות שלהם עם פוסט טראומה, כל חשיפה כזאת, מצילה עוד מישהו או מישהי, שחושבים שרק להם זה קרה וכולם בסדר. כל חשיפה מביאה עוד שרשרת של בני משפחה, בני ובנות זוג, המתמודדים לילה לילה עם הדבר הזה. חלקם חיים שנים ליד החיים, בצל. בהכחשה מוחלטת ומסרבים לחבר את הנקודות.
ככה זה שיש בושה והסתרה, אני יודע את זה מקרוב כל כך , הבושה הורגת. להודות בפני עצמינו והקרובים שלנו, שמשהו לא בסדר, איתנו. זה רגע מכונן בחיים. אז גם מגיעה ההקלה, לצאת החוצה אל העולם ולהגיד, כן זה חלק ממני, ויש המון מה לעשות כדי לעזור ולסייע. ההבנה הזאת, לא להישאר עם זה לבד, מצילה חיים.
בישראל, על פי הערכות, ישנם עשרות אלפים המתמודדים עם תסמיני פוסט טראומה ולא פנו לקבלת הכרה באגף השיקום במשרד הביטחון ולא זוכים לתמיכה מקיפה להטיב את חייהם, זאת הזכות שלנו, לטפל במעגלי המשפחה שנפגעים, בחיי הזוגיות. אנחנו לא אשמים, משרד הביטחון שלח אתכם למשימות, הם גם יישא באחריות על הפציעה שלכם, וגם נפש מדממת, זאת פציעה.
הדר כהן הוא עורך וואלה! מקומי ומתמודד עם פוסט טראומה משירותו הצבאי כצלם ביחידת דובר צה"ל