"זה היה בסביבות 02:00 בבוקר של היום הראשון. אנחנו כוח המילואים הראשון שנלחם מול הסורים, ההיסטוריונים מגדירים אותנו כמו הילד ההולנדי עם האצבע על הסכר. זו הייתה ההיתקלות הראשונה עם הסורים, שבלמה אותם בדרך לגליל ולטבריה. אנחנו חוטפים פגז סורי. אש פורצת מהצריח, אני עד היום שומע את הצרחות של הצוות. הסורים התחילו לירות צרורות על הטנקיסטים שקופצים. אני שולף את טובי מהטנק הבוער, אנחנו באים לצאת מתוך הצריח וחוטפים צרורות. הקסדה שלי עפה, טובי נהרג לי על הכתף השמאלית".
חזרה לפרויקט "אחים לנשק"
שלמה טובי נולד בכ"ג באדר א' תש"ח (4.3.1948) בתל-אביב, למלכה וחיים. בילדותו הצטיין בלימודים, אך לא הסתפק בזה - הוא דאג לסייע תמיד לתלמידים שהצליחו פחות ממנו. תכונות האופי שלו גרמו לו להיות מקובל בקרב חבריו ואהוב על מוריו. בין היתר, אהב מאוד לצלם וניסה להעמיק את ידיעותיו בתחום.
במאי 1966 התגייס שלמה לחיל השריון ושם שירת כתותחן. חבריו ליחידה מעידים כי שימש עבורם מופת לאורך רוח וכי היה אהוב על מפקדיו. ב-1967 השתתף במלחמת ששת הימים, ושנה לאחר מכן בפשיטת צה"ל על מפקדת פת"ח שבראשה עמד יאסר ערפאת בכראמה.
לאחר שחרורו, עבד בתעשייה האווירית בלוד. הוא התמיד והשתפר, והחל להתקדם בתפקידים, תוך שהוא מגלה חריצות, יוזמה, התמדה ומקצועיות רבה. חבריו לעבודה מספרים על אדם שלא אהב להתבלט, ודאג לעשות הכול בצניעות. הוא עשה את כל שהוטל עליו בשקט וברוגע. יחד עם זאת, היה פרפקטציוניסט וסירב להתפשר עד שהיה מרוצה ממה שיצא תחת ידו.
הפלוגה הראשונה בחזית
שנה לפני מלחמת יום כיפור, התחתן שלמה עם וירג'יניה. עם פרוץ המלחמה נשלח עם יחידתו במילואים, גדוד 266 של חטיבה 179, לרמת הגולן. מפקדו במילואים, אמנון שרון, מספר לוואלה על הרגעים שלא ישכח לעולם.
"תוך כמה שעות מרגע הגיוס הגענו לימ"ח (יחידת מחסני חירום, י.ר). נשארו שם שאריות טנקים לא תקינים כי ערב קודם לקחו את הטנקים שלנו משם. עבדנו כמו מטורפים", משחזר שרון. "פתאום פגשתי את שלמה ואת דביר הטען-קשר יושבים ואוכלים מנות קרב. אמרתי להם: 'מה אתם אוכלים כשכולנו עובדים קשה?' טובי הסתכל אליי בעיניו החומות, תמונה שכל הזמן חולפת לי מול העיניים, ואמר: 'כל היום צמנו, תן לנו לאכול קצת', ונתתי לו".
עם עשרה טנקים עלה הכוח שבו היה שלמה ממחנה פילון לרמת הגולן. כשברשותם מעט תחמושת ודלק. למרות זאת, מעיד שרון כי הייתה אווירה של אופוריה. "אחרי ששת הימים חשבנו שאנחנו לוקחים את הסורים בהליכה", הסביר. "עוד אמרתי שזו תהיה הנקמה של כיפור שהרסו לנו". אחרי כמה קילומטרים נתקלנו לראשונה בטנקים סוריים. בדיעבד, התברר כי הכוח שמולם כלל 94 טנקים עם אמצעי ראיית לילה מתקדמים, אך הסורים חשבו שמדובר במלכודת, ונמנעו מלתקוף אותם.
אולם, במהרה המצב השתנה, ושלמה מצא את עצמו משתתף באחד הקרבות הראשונים במלחמה, אולי אף הראשון. לפתע, בסביבות 2:00 בלילה, נפגע הטנק שבו לחם שלמה מפגז סורי ואש פרצה בצריח. "הטנקים הסוריים היו מצוידים והחלו לפוצץ לנו את הטנקים, אחד אחרי השני, ולירות צרורות של מקלעים על הטנקיסטים שקופצים החוצה", שחזר שרון, מפקד הטנק של שלמה. "מפיצוץ הטנק רק נפצענו. צעקתי לו לא לדאוג וניסיתי לשלוף אותו, אבל שלמה נפגע מאש המקלעים ונהרג כשהוא על הכתף שלי, תוך כדי שאני מנסה לחלץ אותו מהטנק הבוער".
"הפנים הטובות שלו נשארו לי בראש"
שלמה טובי מת במקום, בגיל 25, והשאיר אחריו אישה בהיריון, הורים ושתי אחיות. את בתו, שנקראה שלומית על שמו, הוא לא זכה להכיר. אחרי מותו הועלה לדרגת סמל. הוא נפל בקרב על ציר הנפט, שהוביל למחנה נפח - צומת אסטרטגי ברמת הגולן. לימים, הוגדר הקרב כאחד המכריעים בקרבות הבלימה, ובהיסטוריה הסורית הוא נחשב לקרב המרכזי.
מפקדו של שלמה, שנפל במלחמה בשבי הסורי ומאז מעביר סדנאות שבי בצה"ל, מתנחם עד היום בידיעה שלא מנע ממנו לאכול אחרי צאת הצום, במה שהתבררה כארוחה האחרונה בחייו. גם כיום, 50 שנה אחרי כשהוא כבר בפנסיה ועוסק בעיקר בהרצאות ובטיפול שיקומי, הוא לא שוכח לרגע את פקודו, שמת לו בידיים.
אל תפספס
- "הייתה שם מהומת עולם, תוהו ובוהו. דב נשלח לטנק אחר, ומאז לא ראיתי אותו"
- אריאל התעקש לצאת ל"משימת התאבדות" כדי לחלץ את חבריו הנצורים, ולא שב ממנה
- "חטפנו 3 טילים תוך כמה שניות. אורי, נפתלי וגילי נהרגו במקום"
- ב-13:55 החל הגיהינום. יהונתן, אורי ונועם נהרגו אחד אחרי השני, והגדוד נותר בלי מ"פים
- טיפול באקנה בגב בשיטה לא פולשנית, לא כואבת וללא תופעות לוואי
"הוא היה אדם צנוע, חברמן עם חיוך טוב, עזר לכולם. אני זוכר אותו ככה מהסדיר, בחור כהלכה. מה שנשאר לי בראש זו הדמות הצעירה והחייכנית, עם הטוב שבפנים", מתגעגע שרון. "כשאני חושב על מה היה קורה אם לא היה נופל, אני בטוח תמיד שהיה הופך להיות סבא לנכדים. מדינת ישראל ניצלה בזכות ההקרבה שלו".
שרון מעיד כי אין לו שום צורך ביום הזיכרון. הזיכרון צרוב אצלו היטב בכל יום. ממרומי גילו, כשהוא עד לקרע החברתי בעם, הוא שולח מסר מרגש: "המדינה הזו חייבת להיות שפויה, חייבים להיות ביחד כדי שלא נרגיש שסתם הקרבנו חברים. לנו לא היה אז ספק, היה ברור שצריך לשמור על הארץ היקרה שלנו ועשינו זאת בלי היסוס. שילמנו מחיר כבד כדי שהמדינה תמשיך לחיות בצורה שפויה, בחברותא. הצוותים היו מורכבים מדתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, כולנו ישראלים. לא חסר לנו כאלה שלא רוצים לראות אותנו פה. צריכים לעשות הכול כדי שנהיה מאוחדים".
חזרה לפרויקט "אחים לנשק"