אל"ם בדימוס רן שריג הלך הלילה (רביעי) לעולמו, כשהוא בן 86. שריג פיקד במלחמת יום כיפור על חטיבה 179, חטיבת מילואים של חיל השריון, שלחמה בקרבות הבלימה ברמת הגולן ואחר כך בהבקעה לתוך שטח סוריה. החטיבה בפיקודו הגיעה עד מרחק של כ- 40 קילומטרים מדמשק ולאחר מכן הועברה לקרבות בחזית סיני. אחיו, יוסף, גם הוא קצין בחיל השיריון, נהרג במלחמה, בקרבות ברמת הגולן.
רן שריג נולד בשנת 1936 בבית השיטה, להוריו נחום ותקוה שריג. בני הזוג היו מהגרעין המייסד של בית השיטה שעלה על הקרקע בעמק חרוד ב-1935. אביו, נחום שריג, בן למשפחה חרדית ממאה שערים, דור שביעי בארץ, היה מהמפקדים הבולטים של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות פיקד על חטיבת "הנגב" שהובילה את המבצעים "יואב" ו"עובדה" - בהם נכבשו באר שבע ואילת. "לא ראינו את אבא שבועות ארוכים", סיפרה היום רות, אחותו של רן שריג. "הסיעו אותנו לבאר שבע, אחרי שנכבשה. היינו הילדים הראשונים שהגיעו לבאר שבע".
תקוה שריג היתה סופרת ומחנכת מיתולוגית בבית השיטה. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים ורן היה הבכור. "רן היה מוכשר ומבריק", אמרה אחותו. עוד ציינה כי "ידע עברית על בוריה".
רן התגייס לצה"ל ב-1953 לחטיבת "גולני" ולחם במבצע קדש. לאחר מכן, עבר לחיל השריון ובמהלך שירות המילואים שרת כקצין בתפקידים פיקודיים בחיל. במלחמת ששת הימים שימש כמפקד פלוגה, איתה לחם בקרבות לכיבוש צפון השומרון. כמו כן, לחם בקרבות ברמת הגולן. ב-1970 שב לשירות קבע ושרת כמפקד גדוד שריון במלחמת ההתשה.
באוגוסט 1973, חודשיים לפני מלחמת יום כיפור, מונה לפקד על חטיבה 179, חטיבת מילואים של טנקים מדגם "צנטוריון" ("שוט קל" בצה"לית). במלחמת יום כיפור לוחמי החטיבה היו בין חיילי המילואים הראשונים שהגיעו לקו החזית ברמת הגולן והיוו כוח משמעותי בקרבות לבלימת צבא סוריה, בדרכו למעברי הירדן.
שריג עצמו נפצע בקרבות מפגיעת רסיס בכתפו, הוא פונה לבית החולים פוריה, ושם התגלה כי גם בצווארו נעוץ רסיס, ליד העורק הראשי. אחרי הטיפול שקיבל, ברח מבית החולים ושב לשדה הקרב. בשלב זה עברה החטיבה למתקפת נגד והצליחה להשמיד דיוויזית שריון עירקאית ואחר כך לגבור על חטיבת שריון ירדנית.
אחרי שנפגש עם הוריו האבלים על מות אחיו - שב למלחמה בגולן
באותו יום שבו שב לגולן, נהרג אחיו, אך הוא עדיין לא ידע על כך. רק כשהשליטה עברה לידי צה"ל נקרא שריג לשיחה דחופה אצל מפקד האוגדה, דן לנר. "הוא אמר לי: 'אחיך יוסף נפגע מאש פגזים סורית ונהרג. קח את הג'יפ וסע להורים'", סיפר שריג לפני שנתיים לעיתונאי אבנר רון. "זו הייתה המכה השנייה שספגה המשפחה בתוך זמן קצר", סיפר. "קצת לפני המלחמה, התהפך האח, יצחק (צחקי), במהלך אימון שטח ברמת הגולן ונפצע קשה". במשך כמה שבועות שכב יצחק בבית החולים בין חיים למוות, ובערב יום כיפור, שעות אחדות לפני שפרצה המלחמה, הוא פקח את עיניו.
אחרי שנפגש עם הוריו האבלים, החליט שריג לשוב לחייליו ברמת הגולן. לנר ניסה לשכנע אותו שיעבור למשימה אחרת, לארגון מחדש של חטיבה 188. "אמרתי לאלוף שאני לא עוזב את חיילי המילואים שלי והמשכתי בלחימה. הגענו לנקודה הכי צפונית, מרחק 35 ק"מ מדמשק ואז התקבלה הוראה שעלינו לתגבר את חזית הדרום. במחנה נפח עלינו על מובילים ותוך 48 שעות, החטיבה שמנתה 25 טנקים כבר הייתה ליד גשר הגלילים בביר גפגפה. ב-19 לאוקטובר צלחנו את התעלה, הצטרפנו לאוגדה 252 והתחלנו בכיתור הארמיה השלישית ממערב. המלחמה שלי, שהחלה בגשר אריק והגיעה עד 35 ק"מ מדמשק מסתיימת 101 ק"מ מקהיר", שיחזר.
כמו חללי צה"ל רבים שנהרגו בחזית הצפון, הובא יוסף שריג לקבורה זמנית בנהריה. בעצרת שערך המטה הכללי אחרי המלחמה בבית הקברות נשא רן שריג הספד שכתב עבורו חיים גורי, מי שהיה לוחם של אביו ב-1948: "מבתים כאובי יגון ואפופי אבל, מצריחי הטנקים מצולקי הקרבות באנו הלום להיפרד פרידת נצח מטובי ויקרי אחינו אשר בגבורה בלתי נתפסת נכנסו אל תופת הקרב וממנו לא באו".
כעבור מספר חודשים נערכה בבית השיטה הלוויה משותפת ל-11 החללים, חברי הקיבוץ, שנהרגו במלחמה והובאו לקבורה בקיבוצם.
יוסף שריג, שאחרי המלחמה קיבל את עיטור המופת, היה משורר ומלחין. בין השאר כתב את השיר הנודע "אור וירושלים" ("ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת").
בקיבוצו היה רן שריג דמות מרכזית, הן בחיי החברה והן בחיי הכלכלה. "איש רעים להתרועע", אמר עליו משה פלד, חבר בית השיטה ולשעבר חבר כנסת ומפקד חטיבת שריון במילואים. "רן תמיד היה במרכז, אהב לשיר ולנגן על גיטרה ואקורדיאון. היה במרכז החיים הציבוריים של בית השיטה". שריג, שהיה מהנדס מכונות, היה מנהל של מפעל השימורים של בית השיטה ואחר כך ניהל מפעלים אחרים מחוץ לבית השיטה. כמו כן, הוא למד בטכניון הנדסת מכונות.
רן שריג יובא מחר למנוחות בקיבוצו, בית השיטה. השאיר אישה, אורה, ארבעה ילדים- עמית, סמדר, יפתח ורועי, 12 נכדים וארבעה נינים.