ב-13:55 החל הגיהינום. יהונתן, אורי ונועם נהרגו אחד אחרי השני, והגדוד נותר בלי מ"פים

"מישהו התפרץ לרשת הקשר ואמר 'שובך יונים', מיד עלינו על הטנקים. בשעה 13:55 החלה הפגזה של מטוסים וארטילריה, גיהינום... ניסיתי להיכנס לרשת הקשר של אורי להבין מה קורה שם, אף אחד בפלוגה הזו לא ענה יותר. היה דומינו. אחד בא לסייע לשני, ואחד אחרי השני נגמרה הפלוגה. את יונתי שלחתי למעוז שנשמעו ממנו זעקות שבר, שהמצרים עולים עליהם ושורפים אותם עם להביורים. הוא אמר לי 'אני אישית עכשיו נכנס' וזו הייתה השיחה אחרונה. הוא נפגע בכניסה. הפלוגה של נועם השתהתה בגלל הדרך הארוכה, ראיתי אותו מנסה להחיות את אחד המ"מים, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

חזרה לפרויקט "אחים לנשק"

נועם דביר נולד בכ"ה תשרי תשי"א (6.10.1950) בחיפה, להוריו רינה ועמוס. כילד נודע בטוב לבו ובמלחמתו למען הצדק, וחבריו העידו כי אהב תמיד לסייע לאחרים. בתיכון למד בגבעתיים, ובאוקטובר 1968 התגייס לחיל השריון. בהמשך שירותו יצא לקורס קצינים, ושירת בגדוד 9 של חטיבה 14 כמפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה וקצין מבצעים.

שבועיים לאחר הולדת נועם, בי"ב חשוון תשי"א (23.10.1950), נולד בירושלים אורי הקמן, להוריו צילה ויצחק. אורי נודע כילד חרוץ שהצטיין בלימודיו, אך הצליח לשלב זאת גם בפעילות ספורט ענפה. הוא היה חובב גם של ספרות ואומנות, ונודע כבעל נפש רגישה. במקביל, היה חבר ב"צופי רמת גן". בפברואר 1969 התגייס לצה"ל, שובץ גם הוא בחיל השריון ובהמשך סיים בהצלחה קורס קצינים.

באותו חודש שנולדו חבריו, הגיח לעולם גם יהונתן צוובנר, בט"ז חשוון תשי"א (27.10.1950). בן להוריו חיה ועקיבא, שגרו באותה העת בירושלים. יונתי, כפי שכינו אותו משפחתו וחבריו, היה נער שאהב לטייל בארץ ולשחק כדורסל. תלמיד בעל תפיסה מהירה שהצליח בלימודים ואף סייע לחברים שהתקשו. באוגוסט 1969 התגייס לחיל השריון, ובזכות הצטיינותו נשלח תוך זמן קצר לקורס קצינים.

בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, חיפש מפקד גדוד 9, יום טוב תמיר, מפקדים חדשים לפלוגות שתחת פיקודו. הוא בחר אותם אישית. את אורי הכיר עוד כשהיה סמג"ד בגדוד אחר, שבו היה אורי סגן מפקד פלוגה. ברגע שהוחלף מ"פ בגדוד שתחת פיקודו, דרש תמיר מהמח"ט לקבל את אורי. "הוא היה בחור מסוגר, רציני מכפי גילו, מאוד קפדן, מסור לתפקיד ולעיתים נראה אולי מרוחק מפיקודיו", סיפר בריאיון לוואלה.

"הייתה אליו הערכה מקצועית רבה מאוד כמפקד", נזכר המג"ד. "באימון שלפני קו התעלה הוא קיבל פלוגה חדשה. בסוף האימונים התקיים תרגיל פלוגתי, אליו הגיע מפקד גייסות השריון אברהם (ברן) אדן. לדעתי היה תרגיל מצוין, מתאים לאורי ולסטנדרטים שהציב לפלוגה". אולם, להפתעת תמיר, בסיכום התרגיל, ברן דווקא נזף באורי קשות. "ראיתי את הפנים שלו וחשבתי שהוא נשתל באדמה. התלונה הייתה שמשתהים ולא מסתערים במהירות. שלושה חודשים אחרי, במלחמה, ראינו שזה לא בהכרח רע, וכמה זה עדיף מהסתערות עם הראש בקיר. נחלצתי לעזרתו והגנתי עליו. היה ויכוח גדול, והוא לא היסס כסגן לעמוד על שלו".

זמן לא רב לאחר מכן, הגיע לגדוד יונתי, אחרי תפקיד כמדריך בקורס קציני שריון. אולם, בתור התחלה החליט המג"ד למנות את צוובנר רק לסגן מפקד פלוגה. "הוא היה מאוכזב ומדוכדך, הרגיש לו כאילו לא מכירים בזה שהוא קצין מצטיין ושהוא לא מקבל את המעמד הראוי לו", אומר תמיר. "הסברתי לו שהפוך, שאני מייעד אותו לתפקיד מפקד הפלוגה הוותיקה ביותר, זה לא דבר פשוט".

ברגע שקיבל את התפקיד, השתלב יונתי בפלוגה כאילו נולד בה, והפך למושא הערצה של החיילים הוותיקים. "לשלוט בפלוגה הוותיקה מצריך יותר קשב מחיילים חדשים", מסבר תמיר. "כשנכנס לחדר הוא היה מקרין מנהיגות. זו לא הייתה מנהיגות עממית שמטרתה לרצות אחרים, אלא כזו שנבעה מהכריזמה שהייתה לו".

המינוי האחרון ב"סרייה" של המ"פים בגדוד היה נועם. "הוא היה בחור מסור, 'וורקוהוליק' שעובד יום ולילה עם כל מיני משימות שהיה לוקח על עצמו. בכל אימון של כל פלוגה היה בסוף מבחן לצוות הטנק. על הגדוד שלנו הטילו להכין את הבוחן של הפלוגה. הוא עבד יום ולילה והציב מטרות של טנקים ישנים", משבח תמיר. "היה מגיע למשרד כולו תשוש, תמיד עם חיוך, שמקרין שהכול בסדר. חיוך מבויש של ילד. הוא היה אהוד מאוד בגלל המסירות שלו לחיילים והחייכנות הזו. היה כמו אח בוגר של החיילים יותר מאשר מפקד סמכותי".

בתקופה שלפני פרוץ המלחמה, תפס גדוד 9 קו בחלקה הצפוני של תעלת סואץ. מהיום שאחרי ראש השנה, היה הגדוד בכוננות בעקבות מידע על תרגיל צבאי שלא היה ידוע כיצד יסתיים. הפלוגות של אורי ונועם שהו במרחק של 30 קילומטר מהתעלה, בעוד יונתי היה עשרה קילומטרים לפניהם. בשעה 11:00 קיבל המג"ד טלפון ממפקד מוצב שאמר כי ראה משהו חשוד מולו. גם בשעה זו, שלוש שעות בלבד לפני פרוץ המלחמה, סברו הלוחמים כי מדובר בתרגיל. עם זאת, מידע חדש שהתקבל העלה את האפשרות שהתרגיל ייגמר ב-18:00 בערב, וייתכן כי המצרים יפתחו באש אחריו.

פריסת הכוחות למקרה של אש בתעלה נקראה אז "שובך יונים", וגדוד 9 היה אחראי על 75 קילומטרים בגזרה. בזמן שתמיר מתלבט מתי להתחיל לנוע, אורי כבר נתן הוראות לרס"פ של פלוגתו כיצד להתנהל אחרי ה"תקרית" שעלולה להתרחש. מפקדי הפלוגות, אורי, נועם ויונתי, תדרכו את החיילים. בשעה זו, בחזית הדרום היו שתי ארמיות מצריות, שכללו כ-1,700 טנקים. מנגד, 14 הייתה חטיבת הטנקים היחידה באזור, ואילו יתר הטנקים הישראליים היו רחוקים מכדי לתת מענה.

בשעה 13:30 מישהו התפרץ לרשת הקשר, וקרא "שובך יונים". הלוחמים מיהרו לעלות לטנקים, אך אחרי שקיבלו הוראה לעצור, נסע המג"ד למפקדת החטיבה כדי לברר מה קורה. בשעה 13:55, כשהיה כבר בש"ג, החלה הפגזה מצרית כבדה. "ככה המלחמה התחילה, זה היה גיהינום", משחזר תמיר. "דיברתי עם כל המ"פים והזכרתי לאורי שהוא עובר לפיקוד חיל רגלים שאחראי על הגזרה, והוא אמר: 'אל תחשוש, אני אשמור על הפירמה, על המותג 9'. זו הייתה שיחה היתולית כזו באמצע הבלגן, שהעידה על המורל הגבוה שנשמר".

בעקבות הפקודה שלא לנייד את הטנקים בשעה מוקדמת יותר, התקשו הכוחות בהגעה אל המוצבים שעליהם היו אמורים להגן במסגרת פקודת "שובך יונים". בשל כך, הכוחות המצריים הצליחו לחצות את התעלה בחיפוי ההפגזה הארטילרית, כבשו את עמדות הירי הישראליות ופתחו באש כבדה לעבר הטנקים של גדוד 9. 67 לוחמים איבד הגדוד במלחמת יום כיפור, רובם קיפחו את חייהם ביום הראשון למלחמה. "זו הייתה מכה קשה ביותר. כל אחד מהחיילים שלי זה עולם ומלואו", אומר תמיר, שהיה מעדיף לספר על הרוגים רבים, אך התבקש לגולל דווקא את סיפורי מפקדי הפלוגות.

הפלוגה של אורי, שהייתה מחולקת לצמדי טנקים, ספגה מהרגע הראשון אש תופת. "למרות שהוא עבר לפיקוד של מישהו אחר, ניסיתי להיכנס לרשת הקשר כדי להבין מה קורה שם. אבל אף אחד בפלוגה הזו לא ענה יותר", הוא מתאר את הרגעים הקשים, שבהם הלוחמים ניסו לסייע לחברים שנפגעו, אך במהרה נפגעו גם הם. "דאגתי וחשבתי שמשהו נוראי קרה, אבל לא עד כדי כך".

במקביל, הפלוגה של יונתי התקדמה לאזור העיר הנטושה קנטרה. בניגוד לצה"ל, הצבא המצרי דווקא התכונן היטב למלחמה. "המצרים ראו תרגולים כל השנים וחיכו לנו בכל המקומות האלה", מסביר תמיר. "זו גזרה מוגבלת עם ביצות, אם אתה יורד לביצה, הטנק שוקע לגמרי". 15 קילומטרים דרומית לקנטרה, שמעו הלוחמים זעקות שבר מהמעוז "מפרקת" הסמוך. "הם צעקו שהמצרים עולים עליהם ושורפים אותם עם להביורים", הוא מתאר.

הפלוגה של נועם התעכבה בשל הדיונות שבדרך. בהערכת מצב מחודשת של רגע, שינה המג"ד תוכנית ושלח את יונתי לגזרה הדרומית יותר, במחשבה שהפלוגה של נועם תגיע אחר כך ותחליף עמו גזרות. "יונתי הגיע, אבל הכלים שלו נפגעו", משחזר המג"ד. ברגע זה, מחליט יונתי לפרוץ למעוז למרות הכול, ועולה על הטנק של יאיר הסמ"פ. "שאלתי אותו מה המצב, והוא ענה: 'אני אישית נכנס עכשיו'. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. הוא נפגע בכניסה למעוז ולא ענה יותר".

בזמן שהפלוגה של יונתי נמחקת כמעט לגמרי, הפלוגה של נועם מתקרבת לאזור, ומתחילה לספוג אבדות גם היא. הנפגע הראשון היה המ"מ ליאור יונתן (הבן של המשורר נתן יונתן, י.ר). "ראיתי את הטנק נפגע ושמעתי את התותחן מדווח 'הקודקוד נפגע'. נועם קפץ מהטנק שלו, עלה על זה של ליאור וניסה להנשים אותו. כל זאת, תחת אש מצרית כבדה", מתאר המג"ד את הגבורה. "זה היה המפגש האחרון שלי עם נועם, כשניסה להחיות את ליאור. לא ידעתי אז שהוא המ"פ היחידי שחי באותו זמן".

בינתיים, נפגע גם הטנק של תמיר, והוא עבר לנגמ"ש. פלוגת החרמ"ש (חי"ר על נגמ"שים, י.ר) שהגיעה כתגבורת נפגעה גם היא קשות. אולם, גם מצב זה לא מנע מהחיילים להמשיך להילחם. תמיר הצליח לפרוץ את הטבעת המצרית שהקיפה אותו, וחבר לחטיבה 460 יחד עם שני טנקים נוספים. "המח"ט ביקש ממני לתאר את מצב הגדוד, אמרתי לו 'זה פחות או יותר הגדוד'", הוא מנסה להמחיש את גודל השבר.

זמן קצר לאחר מכן, מונה תמיר להוביל גדוד אחר, בו לחמו אחיהם של נועם ויונתי. "אח של נועם עוד הספיק לדבר איתו כמה מילים ואמר שאולי יבקר אותו, אח של יונתי נפצע וטופל על ידי הרופא שלנו. הוא לא ידע שאחיו כבר נהרג", מספר תמיר, שביקש להוביל כוח כדי לנסות לחבור לפלוגה של אורי, שלא ידע מה עלה בגורלה. אחרי עוד לילה של תלאות, שבמהלכו הצליח להינצל מהמצרים למרות שהנגמ"ש שלו נפל לבור, הוא הורה לכל מי שנותר מהגדוד שלו להגיע לנקודת מפגש שקבע.

"הגיעו לשם השרידים, בהם נועם. ידעתי שיונתי כנראה נפגע, כי כך אמר סגנו, אך לא ידעתי מה בדיוק המצב של אורי. רק אחר כך הגיע טנק מהפלוגה שלו, והבנתי שאולי לא נשארה ממש פלוגה", הוא אומר בכאב. אחרי שהפנים כי לא נותרו לו כוחות בגדוד, הופך תמיר לקצין אגף המבצעים של חטיבה 460. במקביל, נועם עולה על טנק שעדיין לא הושבת, ויחד עמו עולים גם סגנו, אחד ממפקדי המחלקות וקצין המבצעים של הגדוד. הקצינים המשיכו להשתתף בקרבות, עד שהטנק, שנודע בהמשך כ"טנק הקצינים", נפגע בהתקפה על שני רכסים שכונו "מכשיר" ו"חמוטל" - וכל אנשי צוותו נהרגו.

חלק מגופות חללי גדוד 9 הוחזרו אחרי המלחמה על ידי המצרים, מקום קבורתו של צוות טנק שלם לא נודע עד היום. יום טוב תמיר לא היה בהלוויות חייליו בשל המלחמה. כשהיא הסתיימה והוא יצא לביתו, החלה התמודדות נוספת, לצד המשפחות השכולות. המלחמה שאחרי המלחמה. "אני בא בעצמי ממשפחה שכולה, איבדתי אח כשהייתי ילד קטן, ואני הולך עם זה כל החיים. ההורים שלי לעולם לא ניחמו, עד סוף ימיהם", הוא משתף. "כל משפחה איבדה את היקר לה מכול. כל אחד עם השכול ועם הכאב שלא נגמר אף פעם, כל אחד מתמודד עם האבל בצורה שונה, וצריך להכיל את זה. יש אימהות שבאתי אליהן ולא ידעתי מה להגיד, לא היה אישור שהבן אכן נהרג, לא הייתה לנו גופה".

בשלב מסוים במהלך השיחות עם המצרים, שמע תמיר שצוותי הרבנות קיבלו אישור ללכת לחפש נעדרים. "הלכתי למפקד האוגדה אריק שרון ואמרתי שאני רוצה לנסוע גם. הייתי עם זקן מהמלחמה ואריק אמר: 'הוסמכת לרב'. לקחתי כיפה סרוגה מחייל והורדתי דרגות. יצאנו אני, קצין או"ם וקצין מודיעין מצרי שדיבר עברית והבין שאני לא רב אלא המג"ד", הוא מספר.

וכך נמשך המסע של המג"ד בעקבותיו פקודיו שנפלו במלחמה. "זה היה בדצמבר או ינואר, ירד גשם. הגעתי לטנק של אורי, שהיה שרוף. הרבנים רצו ללכת להתפלל, אבל אני סירבתי לעזוב. ראיתי שהקרקע ליד הטנק לא ישרה, לקחתי ממנו את, חפרתי - ומצאתי את הגופה של אורי והנהג שלו", הוא מתאר את הרגעים המצמררים. "הבאתי את גופתם לארץ במו ידיי. אני, לא מישהו אחר".

שלושה תינוקות נולדו באוקטובר 1970. שלושה זוגות הורים שזרחו מאושר, ודמיינו כיצד ילדיהם גדלים, מגשימים חלומות והופכים להורים בעצמם. שלושה מפקדי פלוגות נקלעו לקרבות הקשים מכולם, והמשיכו להוביל את הלוחמים שלהם באומץ. אורי, שהותיר הורים ואחות, נפל כשחיפה על חייליו הפצועים, יהונתן, שהשאיר אחריו הורים ושני אחים, נהרג כשהתעקש לנסות לפרוץ למוצב נצור, גם כשכל הפלוגה שלו כבר נפגעה; ונועם מצא את מותו יומיים לאחר מכן, כשהתעקש להמשיך להילחם עבור המדינה שבה גדל. שלושתם זכו לצל"שים על גבורתם ואומץ לבם בקרב, תחת אש תופת. שלושתם הותירו משפחות אבלות, ששום דבר לא יאחה את החור שנפער בלבן.

גם 50 שנה לאחר מכן, מפקד גדוד 9 אז וכיום גמלאי שמעורב בעולם העסקים, לא שוכח את החיילים שנפלו תחת פיקודו בקרב, בהם שלושת מפקדי הפלוגות: "החיוך, המבט, ההליכה, הסרט הזה מתנגן לי בראש. בורכתי כנראה בזיכרון לא רע. מג"ד בד"כ לא מכיר את כולם, אבל אני זוכר את השיבוץ של כל הגדוד".

הזמן עבר, אבל הכאב על האובדן לא שכך, ותחושת הפספוס של החיים שהיו יכולים להיות רק התעצמה עם השנים. "אורי חלם ללמוד רפואה, החבר הכי טוב שלו בגדוד היה הרופא הגדודי, שאף קרא לבתו אורית על שמו. נועם אני חושב שהיה הולך להיות מורה, אבא שלו היה מנהל בית ספר", מדמיין תמיר. "יונתי אני חושב שהיה נשאר בצבא. שלושה טיפוסים שונים לגמרי - אבל היה להם גורל משותף".

חזרה לפרויקט "אחים לנשק"