"חטפנו 3 טילים תוך כמה שניות. אורי, נפתלי וגילי נהרגו במקום"

"חיסלנו כמאה לוחמים סורים, הסתערנו עליהם וממש ראינו להם את הלבן בעיניים. תוך כדי הנסיעה חזרה על הציר זיהינו שיורים עלינו אר פי ג'י מכיוון החרמונית. שלושה נגמ"שים נכנסו פנימה - של אורי, של עופר גן ושל אריה זיונץ. הסורים שכבו בתעלות בשטח וחיכו שנתקרב, כשהגענו לטווחים של 200-100 מטרים ירו עלינו אר פי ג'י. הנגמ"ש שלנו ספג פגיעה ישירה מצד שמאל מלפנים, והנהג גילי נהרג במקום. הנגמ"ש המשיך לנסוע וחטפנו טיל שני שפגע במנוע, ואורי המ"פ נהרג. מהטיל השלישי נהרג נפתלי כהן. הנגמ"ש נעצר, מכסה המנוע הורם, המנוע בער. אורי ההרוג נפל מצריח המפקד פנימה לתוך הנגמ"ש, גילי ההרוג שכב בתא הנהג, נפתלי כהן שכב הרוג על הספסל האחורי, בתא הלחימה.

חזרה לפרויקט "אחים לנשק"

אורי כרשני נולד ב-כ"ו כסלו תש"י (17.12.1949), ברחובות, להוריו שולמית וחנן. בשל משיכתו לאלקטרוניקה, את רוב זמנו בלימודים הקדיש למקצועות הריאליים. חבריו סיפרו על נער תוסס ונמרץ, שעבד תמיד קשה. בפברואר 1968 התגייס לקורס טיס. את השלבים הראשונים עבר בהצלחה, אך לבסוף נפל מהקורס והועבר לחיל השריון, שם שובץ ביחידת הסיור של חטיבה 7. בהמשך סיים בהצלחה קורס קצינים ובפברואר 1973 צלח את קורס המ"פים ומונה למפקד פלוגת הסיור.

נפתלי כהן נולד ב-א' תמוז תשי"ג (14.6.1953) במושב משען הסמוך לאשקלון, להוריו רומיה ויחיא. הוא למד בבית הספר היסודי במושב, ובתיכון בחר ללמוד במגמה חקלאית בבן שמן. שם, מלבד הצטיינותו בלימודים, בלט כנער שמסייע לכל מי שצריך. חבריו, שהעריכו את אישיותו, הדביקו לו את הכינוי "נפתלוביץ'". באוגוסט 1971 הוא התגייס לסיירת חטיבה 7, ושירת שם כמפקד.

שנה לאחר מכן התגייס לסיירת גלעד (גילי) ברזילי. הוא נולד בכ"ד בטבת תשי"ג (19.1.1953) בתל אביב, להוריו שושנה ומרדכי. כשהיה בן 16, נסעה משפחתו לארצות הברית. למרות קשיי השפה, הצליח לסיים בהצלחה את לימודיו בתיכון. מוריו העידו כי היה תלמיד חרוץ ונבון. באוגוסט 1972 התגייס לפלס"ר 7, שם עבר קורס מש"קי סיור ונהגי נגמ"ש.

גורלם של אורי, נפתלי וגלעד הצטלב כשנפגשו בפלס"ר 7. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוטלה על פלוגת הסיור המשימה לסמן את קו הגבול ברמת הגולן בעזרת חביות עשן. אורי היה אז מפקד הפלוגה, חודש וחצי בלבד לאחר חתונתו, נפתלי מפקד, וגלעד לוחם, ששימש גם כנהג נגמ"ש. תוך כדי שהם מבצעים את משימתם, החלה האדמה רועדת ממתקפה של מטוסים סוריים וארטילריה. בשל העובדה כי הצמחייה ברמת הגולן הייתה יבשה, תוך דקות כבר בערה כל הרמה. שעה לאחר ההפגזה הכבדה, החלו כוחות השריון הסוריים לפרוץ את קו הגבול. כך, החלו להם ארבעה ימי לחימה בלתי פוסקים - ללא אוכל, מים או שינה.

ביום השלישי למלחמה, ריכזו הסורים כוח טנקים אדיר בעמק הבכא שבין תל חרמונית מצפון לעיר קוניטרה מדרום, אותו זיהו כנקודת תורפה של צה"ל. למרות נחיתות ברורה, כ-30 טנקים של חטיבה 7 הצליחו לבלום כוח טנקים גדול פי חמישה או שישה מהם. אולם, הסורים הצליחו להנחית כוח קומנדו באזור החרמונית, וזה חזר לתל באופן רגלי כדי לפגוע בכוחות צה"ל מהעורף. בעוד הקרב המרכזי כבר הוכרע, נקטעה לפתע הדממה ברשת הקשר של החטיבה, כפי שמתואר בספר "עז 77" של אביגדור קהלני.

"לתוך רשת הקשר התפרץ לפתע טנק שזיהה את עצמו בקול נפחד: 'כל מי ששומע, כאן גור 2 של פלוגת אמפא'... על הכביש המוביל לכפר הדרומי, יש שם תחנת דלק, בין קוניטרה למסעדה, פלשו סורים, חיילי חי"ר". המח"ט, יאנוש, הבין במהרה את חומרת המצב, ומיהר להזעיק את פלוגת הסיור בפיקודו של כרשני, שכונתה בקשר "אנקור". יאנוש הורה לכרשני לנוע מהר צפונה עד לכפר בוקעתא, ולחסל את הסורים: "נוע, השמד, סוף!".

במקביל, נשלח למקום גם כוח מגדוד 12 של גולני, שהגיע ראשון אל השטח. אולם, הסורים, ששכבו נסתרים בשדה חרוש תלמים, הצליחו להפתיע את גדוד 12 ופתחו עליו באש כבדה, ממנה נפצע בין היתר המג"ד יעקב שחר. פלס"ר 7 נשלח למקום כדי לחלץ את הפצועים. אורי המ"פ עמד בראש הכוח, ועימו בנגמ"ש שישה לוחמים, בהם נפתלי כמפקד תא הלחימה, גילי כנהג, ואבי לוי, לוחם נוסף.

בריאיון לוואלה, מספר לוי על חבריו לנשק, על הקרבות המרים ועל גבורת הלוחמים, שמנעו את פריצת הסורים בכוחות גדולים לרמת הגולן. בקרב הראשון, הסתערו לוחמי הפלס"ר על הקומנדו הסורי, וחיסלו את כל הסורים שהיו בשטח, בין 70 ל-100 אנשי קומנדו. "הקרב הזה הסתיים בניצחון משמעותי שלנו. הסתערנו וממש ראינו את הלבן בעיניים של הלוחמים הסורים", משחזר לוי. "כשהסתיים הקרב ולא נותר אף אחד מהסורים, עשינו סריקה לאחור וחילצנו הרוגים ופצועים של גולני לתאג"ד באזור צומת ווסט. הקרב הפך להיות קרב חילוץ, שלא היה ברור מאליו. היו שם דבקות במשימה, דוגמא אישית, רעות ואחוות לוחמים. על הערך הזה חיים גורי כתב את 'הרעות'".

"המ"פ דיווח שפלוגת החי"ר הסורית מחוסלת, אישר שכלי אחד שלו נפגע, וכי הוא עוסק בפינוי הפצועים לאחור. יאנוש הזהיר שוב שלא ינוע יתר על המידה מזרחה, וסיים במחמאה לאורי. דקות לאחר מכן דיווח אורי כי הוא מתארגן לתנועה חזרה (אביגדור קהלני, עז 77)". אלא, שאז הכול השתנה.

"'המח"ט, כאן הטנק הפגוע', נשמע פתאום קול ברשת, 'יש ירי כבד על הכלים של אנקור'... שלום קרא לאורי, מפקד אנקור: 'האם יורים עליכם אש ארטילרית כבדה?', 'כבדה מאוד', באה התשובה (עז 77)".

את הקרב הזה, לא ישכח לוי לעולם. "זה היה ביום הרביעי ללחימה, אחרי שלושה ימים שבהם לא ירדנו מהנגמ"שים ולא עצמנו עין. לא היו קרבות שהיינו נעצרים ומדברים, היינו צוות בתוך עצמו, קור אימים במהלך הלילה, כל הציוד היה קשור לנגמ"ש, לא היה זמן לפרוק, היינו קפואים", סיפר. "לאורי היה מעיל דובון בנגמ"ש עצמו, והוא דאג שהדובון יעבור בין כולם, כל אחד לבש אותו 10-5 דקות כדי להתחמם, והעביר הלאה. אורי דאג לנו אם אנחנו שותים ואוכלים ואם כל אחד עוצם את העיניים לחצי שעה. הוא היה אחד כזה שמסתכל לך בעיניים, מחייך, ואתה יודע שהכול יהיה בסדר".

"תוך כדי הנסיעה על הציר זיהינו שיורים עלינו אר פי ג'י מכיוון החרמונית, המ"פ דיווח בקשר ואמר שיש עוד חוליות שנשארו בשטח והוא נכנס", נזכר לוי. פלס"ר 7 מיהר למקום, אל מה שהתברר בדיעבד ככוח סורי שהיה אמור לתקוף מהעורף, אך ההיתקלות שיבשה לו את התוכניות. הסורים, שזיהו את לוחמי הפלס"ר, הסתתרו בתעלות והכינו להם מארב. כשנגמ"שי הפלס"ר התקרבו אליהם, הם פתחו בירי טילים.

הנגמ"ש שבו היה לוי ספג שלושה טילים בזה אחר זה, מהם נהרגו סמל גילי ברזילי, בן 20 במותו, סרן אורי כרשני המ"פ, בן 24 במותו, וסמ"ר נפתלי כהן, בן 20 במותו. שלוש משפחות שעולמן חרב עליהן, מבלי שאפילו ידעו זאת, תוך כמה שניות. בינתיים, האש הכבדה נמשכה, ולעזרת הפצועים נזעק עמוס בן דוד, מ"פ טנקים של חטיבה 679, שמצא את מותו יום לאחר מכן, בקרב אחר, וזכה על מעשיו לעיטור העוז. "הוא הודיע בקשר שהוא רואה את הקרב מלמעלה ושיפסיקו לירות כי הוא יורד לחלץ. הוא נעצר ליד כל נגמ"ש ואנחנו הפצועים יצאנו החוצה וטיפסנו על הטנק", מספר לוי. "היינו 11-10 פצועים, שכבנו על הסיפון של הטנק ונאחזנו במה שאפשר על מנת לצאת מהשטח. מעל המנוע יש סורגים שדרכם יוצא האוויר החם מהמנוע, ועד היום אני חש את הכוויות".

באחד הקרבות הקשים בתולדות מדינת ישראל, עמד פלס"ר 7 בין כוחות סוריים בלתי נגמרים לבין אזרחי ישראל. 24 מבין לוחמי הפלוגה נשארו ברמת הגולן, צעירים לנצח. כולם נפלו באותו יום, תשעה באוקטובר 1973. גם היום, 50 שנה לאחר שיצא מצולק מעמק הבכא, לוי, גמלאי של בנק לאומי מחטיבת טכנולוגיה של אגף הסייבר, זוכר היטב את חבריו לנשק, ואת החברות שנגדעה ברגע מול עיניו.

"היינו מאוד מחוברים אחד לשני, התגייסנו באוגוסט 72'. היינו לקראת סוף מסלול, שהמלחמה קטעה. גילי היה לוחם, איש של נתינה. הוא היה מאוד מסודר. גם אחרי אימונים מפרכים כשהיינו חוזרים למגורים, כולם רצו להיזרק על המיטה באפיסת כוחות, מיוזעים, מלוכלכים. גילי היה הולך למקלחות עם מי קרח וכשהיה חוזר כולנו כבר ישנו", נזכר לוי. "בקורס היינו מיטה ליד מיטה, הוא היה מוציא פנס קטן כדי לקרוא כמה עמודים בספר. אמרנו לו שינוח אבל הוא אמר 'מבחינתי קודם כול זה הנפש, גם כשעייפים, גם כשאין זמן'. בחור מופנם, מנומס, עדין ומתחשב, אף פעם לא מתרגז, אחד שמשרה אווירה טובה".

"גילי היה סמל ודוגמא אישית לאדם שכל כולו לטובת הזולת. אחד שנכון תמיד לסייע, גם אם זה בא על חשבונו. הוא היה חבר טוב של כולם", הוא סופד לו. "חייל למופת שהביא לביטוי עליון את הערכים של דבקות במשימה, מקצועיות ואחריות, אחווה ורעות לוחמים. הוא שאף לשלמות והדבר אכן היה ניכר בכל מעשיו - דוגמא ומופת לכל שאר הלוחמים. מבחינתי, גילי היה החניך המצטיין של היחידה".

את אורי ונפתלי, זוכר לוי כמפקדים אהובים שהיוו דוגמה אישית. "אורי היה בחור צעיר חדור מטרה. מקצועי, מלא מרץ, ממוקד, לא היה איתו 'דיסטנס'. הוא התהלך בינינו כמו אחד מאיתנו, ולא כמו מפקד שרואים מרחוק", מספר לוי. "הייתה לו מוטיבציה אדירה להצליח ולהטביע את חותמו, הוא היה נוכח בכל מקום, כשהוא כל הזמן מלהיב ומניע את כולם לפעולה. אורי נתן דוגמא אישית בהתנהלותו והיווה מודל לחיקוי, הן של המפקדים והן של הלוחמים".

"גם נפתלי לא שמר על ריחוק. הוא עבד איתנו, לא היה יהיר ולא היסס ללכלך את הידיים. הוא אומנם הצטייר והתנהל כמפקד קשוח, והיה מקצועי בכל רמ"ח איבריו, אך בו זמנית היה כמו אח גדול ודואג, נכנס מתחת לאלונקה ומעודד את כולם", מוסיף לוי. "היה לו חיוך ממזרי שלא ירד מהפנים, ואמביציה מפה ועד הודעה חדשה, תמיד להיות ראשון. נפתלי היה המש"ק המצטיין של היחידה, ולא לחינם היה בצוות מפקד הסיירת. איש צנוע, עניו, כגודל הצניעות כך גודל המוטיבציה".

מאז המלחמה הספיק לוי לצאת לקורס קצינים, ואת שירות המילואים שלו סיים כמפקד גדוד. גם כיום, כשהוא נשוי ואב לשלושה, אחד מהם שירת בעצמו בפלס"ר 7, הוא שואל את עצמו באופן קבוע למה דווקא הוא שרד, ואילו חבריו לא זכו להקים משפחה. "זו שאלה שלאף אחד אין עליה תשובה. הזיכרון הזה חי כל הזמן, בזכותם אנחנו נמצאים פה היום. כל אחד מהם היה בעל שיעור קומה, יכול היה להיות בעל עתיד מדהים, אך פתיל חייהם נקטע באיבו. זה הפסד של המשפחות", הוא אומר. "אני אומר לעצמי היום שאנחנו חייבים לעשות הכול לשמור על המדינה שהשאירו לנו כי אין לנו מדינה אחרת. אני מאמין שנצדיק את זה שאנחנו ראויים לקורבן שהקריבו".

חזרה לפרויקט "אחים לנשק"