"במהלך הלילה הצלחנו להגן על עצמנו מול מאות טנקים. למחרת בבוקר, כשהסורים פרצו, הם התחילו להקיף אותנו ולירות טילים. נגמרה לנו התחמושת ודיווחנו למג"ד שלנו. אריאל ובני היו מחוברים לרשת התקשורת, שמעו שעומדת להיגמר לנו התחמושת ולחצו על יה-יה לבוא לסייע לנו. זו הייתה משימת התאבדות, היינו מכותרים. יה-יה היסס, אבל ידע את רמת החברות והמחויבות ואישר להם. שלחו שני נגמ"שים לחלץ אותנו, אריאל היה המפקד של אחד מהם. שני הנגמ"שים הסתערו, ומתוך 14 לוחמים נהרגו 12. אריאל היה ביניהם".
חזרה לפרויקט "אחים לנשק"
המפקד שכולם חיכו לעונשים שלו
אריאל (פיץ) ויסמן נולד ב-ו' בניסן תשי"ג (22.3.1953) בתל אביב, להוריו רבקה ומנס. הוא התגלה כתלמיד חרוץ ובלט מבחינה חברתית. חבריו סיפרו עליו כי היה רגיש לזולת, ותמיד הטה אוזן קשבת למי שהיה זקוק לה. בתיכון השקיע הרבה מזמנו בבניית מכשירים אלקטרוניים ובקריאת ספרות. ביולי 1971 התגייס והוצב בגרעין נח"ל. בהמשך סיים בהצלחה קורס צניחה וקורס מ"כים. בנובמבר 1973 יצא לקורס קצינים, אך למרבה אכזבתו חלה בצהבת ולא סיים את הקורס. מיד עם החלמתו שב אל הגדוד שבו שירת, ומונה לסמל מחלקה.
"אריאל היה חבר ילדות שלי דרך בני עקיבא. היינו בסניפים שונים, והיינו משחקים כדורסל סניף נגד סניף - אני מבני ברק והוא מיד אליהו. כשהגעתי לגדוד 50 בנח"ל המוצנח גיליתי שהוא סמל, ראיתי חבר שהולך להיות המפקד שלי אבל ידענו להפריד והייתה לו את החוכמה איך לעשות זאת", מספר לוואלה! חברו לייזי אגסי. "הוא היה בחור שנון ומצחיק, עם חיוך תמידי על הפנים. אריאל היה דואג לכיבוד אחרי מסעות; ואם מישהו היה משחיל בדיחה היו עונשים עם חוש הומור, כמו ללכת לבנות זירת מטעני חבלה. החיילים אהבו אותו".
נצורים בתל מול ראש הנחש
ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, נשלח גדוד 50 לדרום רמת הגולן, לתפוס את הקו. במערכת הביטחון לא האמינו אז שתפרוץ מלחמה, ובטח שאיש לא דמיין פריצה של כוחות סוריים עצומים את המכשולים. הכוח שבו היה אגסי נשלח לתל סאקי, מוצב ששימש אז בדרך כלל לתצפיות לילה. החיילים במקום נערכו בעיקר לאפשרות של יום קרב. אלא, שמעט לפני השעה 14:00 פרצה המלחמה, וסוריה פתחה בהפגזה ארטילרית כבדה על כל המוצבים ברמת הגולן. שלוש דיוויזיות חי"ר סוריות, בהן 900 טנקים, החלו בהסתערות על גבולות ישראל.
"בגדוד 50 הרוב היו חילונים, אבל היו כמה דתיים והיה לנו מניין. ביום כיפור צמנו והתפללנו באחד הבונקרים. פתאום נכנס מישהו ולחש משהו לאריאל, שלחש למנחם המ"מ, שלחש לי לסיים את תפילת מוסף ולצאת", נזכר אגסי. שעתיים מפרוץ המלחמה, כבר דיווח כוח התצפית בתל סאקי על כ-60 טנקים באזור ועל מסוקים שמנחיתים כוחות חי"ר. לקראת השעה 22:00, הטנקים הסוריים כבר החלו לנוע לעבר המוצב.
הלוחמים בתל סאקי לא התכוונו להיכנע, למרות הנחיתות הברורה. במהלך הלילה הם הדפו בנחישות את מאות הטנקים, אך בשעות הבוקר הסורים כבר הצליחו להקיף אותם. התחמושת אזלה והטבעת על הלוחמים התהדקה. אז, הם דיווחו למפקד הגדוד באותה עת, יורם (יה-יה) יאיר, על מצבם הקשה. בלית ברירה, אישר יאיר פעולת חילוץ. הכוח כלל שני נגמ"שים, שעל אחד מהם פיקד אריאל ויסמן, שהתעקש לצאת למשימה למרות הסכנה הרבה הכרוכה בכך.
עוד בוואלה!
- "הייתה שם מהומת עולם, תוהו ובוהו. דב נשלח לטנק אחר, ומאז לא ראיתי אותו"
- "שלמה נהרג לי על הכתף, עד היום אני רואה את העיניים הכחולות שלו ברגעים שלפני הקרב"
- "חטפנו 3 טילים תוך כמה שניות. אורי, נפתלי וגילי נהרגו במקום"
- ב-13:55 החל הגיהינום. יהונתן, אורי ונועם נהרגו אחד אחרי השני, והגדוד נותר בלי מ"פים
- עשרות אלפי ישראלים זכאים לדרכון רומני - בדקו זכאותכם בחינם
אל התופת
כ-400 מטרים מהתל, נפתחה על הכוח אש תופת ממארב סורי שהיה ממוקם בצד הדרך. הלוחמים עוד ניסו לפרוק מהנגמ"שים ולהסתער על האויב, אך נפגעו מהאש ורק שניים מהם שרדו. אריאל ויסמן היה אחד מ-12 הלוחמים שנפלו בניסיון חילוץ חבריהם הנצורים, בן 20 במותו, אחריו הועלה לדרגת רב סמל. אריאל השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.
בתיאור מצמרר, משחזר אגסי את הרגע שבו נפל חבר ילדותו. "אנחנו היינו בתוך הבטונדה, הסורים חשבו שאנחנו מתים, כשהם התקדמו הייתי על נגמ"ש פגוע ועליו מקלע כבד, יריתי לכיוון הסורים. מתחתית התל אני רואה את שני הנגמ"שים מתקרבים, הם היו צריכים לעבור גבעה מסולעת, ראיתי אותם מתקדמים במהירות כשבתווך יש 'שטח מת'", סיפר. "ואז שמעתי דממה. לא היה ירי, ואז אני מפנים שהגרוע מכול קרה. דיווחתי למנחם והוא דיווח ליה-יה, ואז התחלנו להבין. האסימון לא נפל עד הסוף".
"ביום כיפור, מתחת לטלית, אני שואל למה הוא ולא אני"
50 שנה עברו מאז אותו קרב ארור, אך אגסי, איש מחשבים שמשמש כיום מנהל חברה של רשת אופנה לבגדי נשים, לא שכח דבר. לימים, הוא הקים בתל, יחד עם חבריו, את אנדרטת "חברים לא שוכחים חברים". "הם הקריבו את עצמם בניסיון לחלץ אותנו", הוא אומר בכאב. מאז, הוא חי בידיעה שכדי שהוא יחיה, אחרים נותרו צעירים לנצח. "רוב הזמן אני נאלץ להדחיק את זה", הוא משתף. "באירועים מסוימים כמו יום כיפור, מתחת לטלית בתפילת 'ונתנה תוקף', כשמגיעים לקטע 'מי יחיה ומי ימות', אתה שואל את עצמך את השאלה הטבעית של למה הוא ולא אני".
אגסי נמצא עד היום בקשר עם המשפחה של אריאל. לפעמים, הוא מדמיין מה היה קורה אם חברו לא היה נופל בקרב. "אני חושב שהייתה לו משפחה למופת, הוא היה בחור מוביל, יכול היה לשמש כמנכ"ל", הוא מפליג בדמיונו. "הוא אהב את ארץ ישראל והיה מטפל בחיות, אז אולי היה הופך למורה דרך, אולי היה חי בגליל או בנגב, באזורי טבע רציניים".
חזרה לפרויקט "אחים לנשק"