"הנה טיקטין מתגלגל בוער עם ג'ריקן מים, והמט"ק צועק: 'תותחן, אש, אש! יורים עלינו!', ואני משיב: 'אבל אין תיאום כוונות!' והצריח של הטנק שמולנו מתעופף באוויר וחוזר ונוחת ככדור אש. ורוני אומר לי: 'לא מצליח לצאת, התותח שלך חוסם את המדפים', ואמא של דב אורזת עוגות גבינה בפנים מתוחות, ואביו נושק לו, ודב מנפנף לי לפרידה ביפתח והסמג"ד מזרז אותו להצטרף לאחד הצוותים והוא עוד מספיק לומר: 'חבל שאנחנו לא ביחד'. באמת חבל" (חיים סבתו, "תיאום כוונות").
חזרה לפרויקט "אחים לנשק"
הילדות ברומניה, הנעורים בירושלים והגיוס לחיל השריון
דב אינדיג נולד ב-ג' סיוון תשי"א (7.6.1951) ברומניה. בגיל שמונה עלה עם משפחתו לארץ, והחל ללמוד ב"תלמוד תורה" שבירושלים. מהר מאוד החל לבלוט בלימודים, והוקפץ שתי כיתות. "הכרתי את דב בבית הספר היסודי. אני הייתי עולה חדש ממצרים, ודב מרומניה, ונפגשנו כל יום בהליכה רגלית ממה שהיא היום שכונת קריית יובל לבית הספר", מספר לוואלה הרב חיים סבתו, חברו הטוב של דב, וכיום ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים.
"כל הדרך היו בינינו שיחות יוצאות דופן. הוא סיפר לי מתמטיקה, פילוסופיה, אריסטו ואינשטיין, ואני דיברתי על שירי יהודה הלוי, אבן עזרא והרמב"ם. שיחה אינטלקטואלית", מפליג סבתו בזיכרונו. "מאז לא מצאתי חבר כל כך פתוח, דתי, משכיל, בקי בהיסטוריה וספרות. וכך התחברנו מכיתה ה' עד כיתה י"ב, אז נפרדו דרכנו כשהוא הלך לישיבת 'כרם ביבנה', ואני לישיבת 'הכותל'".
בתיכון למד אינדיג בישיבת "נתיב מאיר", בלט גם בה ואף זכה בפרס הישיבה. חבריו מספרים כי את זמנו הפנוי הקדיש לקריאת ספרים, לתרגול מתמטיקה ולכתיבת מאמרים על תרבות ופילוסופיה יהודית. ביולי 1970 התגייס דב לחיל השריון. הוא אומנם לא הצטיין בכושר גופני, אך נחישותו הרבה סייעה לו לצלוח את כל האתגרים, והוא אף הקפיד לסייע לחבריו ברגעים הקשים.
הפגישה האחרונה
מלחמת יום כיפור תפסה את דב כשהיה בישיבה. דב לא חיכה עד שיקבל צו מהמילואים, מיהר לביתו כדי לקחת את הציוד האישי שלו - ומשם לרמת הגולן, שם ניהלו כוחות שריון קרבות בלימה קשים ביותר נגד נחילי הטנקים של הסורים, שדהרו מכל עבר.
בספרו "תיאום כוונות" על מלחמת יום כיפור, מתאר הרב סבתו את הלחימה הקשה בצל אי הידיעה על גורלו של חברו. בשיחה עם וואלה, הוא משחזר את הפגישה האחרונה של החברים הטובים, פגישה שנחרטה בזיכרונו לנצח, רגע לפני ששניהם נכנסו אל תוך התופת, ממנה רק אחד מהם חזר.
"נפגשנו במוצאי כיפור בנקודת גיוס בקריית נוער שבירושלים. היינו שנינו טנקיסטים, הוא טען-קשר ואני תותחן. אני הייתי מתוח והוא היה רגוע, חשב שזה ייקח כמה ימים כמו במלחמת ששת הימים. כל הדרך עד מחנה יפתח (שליד ראש פינה, י.ר) שוחחנו", נזכר סבתו. "רוב השיחה הייתה אם ללכת לאוניברסיטה או ללמוד תורה בישיבה. זו הייתה שיחה מרתקת ובמהלכה הוא דיבר על שני אידיאלים: לשרת בצבא ולהגן על עם ישראל, ואיך למצוא התקרבות בין הציבור הדתי לחילוני. הוא היה פעיל בשיח בקיבוצים, צפה את פני העתיד - אם לא תיווצר התקרבות החברה תתפרק".
"הגענו לימ"ח (יחידת מחסני חירום, י.ר) ביפתח בשלוש לפנות בוקר. באנו עם חולצות לבנות של יום כיפור וישר נקלענו לאימה של מלחמות. הייתה שם מהומת עולם, תוהו ובוהו, חושך ואפילה. היינו מחוברים לרשת הקשר של חטיבה 188, שמענו את הקולות של קרבות הבלימה, צעקות", מתאר סבתו את אווירת המלחמה אליה נקלעו. "תפס אותנו מפקד ושאל: 'מה אתה בטנק?', דב ענה: 'תותחן'. הוא שלח אותו לטנק אחר, למרות שאמרנו שתמיד היינו צוות אחד. מאז לא ידעתי מה עלה בגורלו. שמעתי שנעדר ואחר כך שנהרג. לא ידעתי איך זה קרה".
כשמדינת ישראל בסכנה קיומית, השתתף דב בקרבות הבלימה נגד הסורים כטען-קשר בטנק. כוחות השריון של הסורים היו בעדיפות מספרית משמעותית, ומצוידים באמצעי לחימה חדשים יותר. מתוך ידיעה שהם קו ההגנה האחרון של אזרחי ישראל, ניהלו הלוחמים קרבות עקובים מדם. כשטנקים רבים בוערים, והם מאבדים חבר אחר חבר, המשיכו כוחות השריון הישראליים להילחם על כל רגב אדמה.
אל תפספס
- אריאל התעקש לצאת ל"משימת התאבדות" כדי לחלץ את חבריו הנצורים, ולא שב ממנה
- "שלמה נהרג לי על הכתף, עד היום אני רואה את העיניים הכחולות שלו ברגעים שלפני הקרב"
- "חטפנו 3 טילים תוך כמה שניות. אורי, נפתלי וגילי נהרגו במקום"
- ב-13:55 החל הגיהינום. יהונתן, אורי ונועם נהרגו אחד אחרי השני, והגדוד נותר בלי מ"פים
- הטכנולוגיה המתקדמת שמשפרת חטטי אקנה: בדקו התאמה עכשיו!
"איבדנו בחור יוצא דופן"
בי"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), ביום השני למלחמה, נפגע הטנק שבו לחם דב בהר שיפון, והוא נהרג במקום. בן 22 היה במותו. דב, שאחר מותו הועלה לדרגת רב טוראי, השאיר אחריו הורים ואח. במכתב למשפחתו סיפר מפקדו כי "דב מילא את המוטל עליו במסירות ובנאמנות. יכולתו המקצועית ודבקותו במטרה תוך לחימה, שמשו מופת לחבריו".
בזמן לימודיו בישיבה, התכתב דב עם בחורה מקיבוץ חילוני. במכתבים שטחו השניים את השקפת עולמם. חלופת המכתבים המרתקת, שאוגדה לספר "מכתבים לטליה", חושפת את אישיותו הנדירה של דב, שהאמין בכל מאודו בהכרח לייצר גשר בין המגזרים בישראל, את הבעירה הפנימית שהייתה בו ואת רוחב נפשו.
גם היום, 50 שנה אחרי שאיבד את חברו הטוב ביותר, מתקשה סבתו להשלים עם האובדן. "כששמעתי שהוא מת הרגשתי צריבה חזקה, הכאב עליו ועל חברים נוספים שנפלו", מספר סבתו. "איבדנו בחור יוצא דופן. הוא היה עדין, עניו, צנוע, משכיל ויחד עם זאת ירא שמיים. אני חושב הרבה מה היה קורה אילו היה איתנו היום. אין ספק שעם האישיות והחוכמה שלו היה הופך להיות אחת הדמויות המשפיעות".
חזרה לפרויקט "אחים לנשק"