לקראת יום השנה לזיכרון השואה והגבורה, קיים המוסד אירוע "זיכרון בסלון" זו השנה השנייה, בו הקדיש מספר שעות לשמיעת עשרות עדויות של שורדי שואה, בהשתתפות פורום הפיקוד הבכיר, ומאות מעובדי הארגון. מתוך מחויבות להנציח את סיפורי השורדים, הוזמנו לראשונה, בני ובנות עובדי הארגון, תלמידי תיכון, להשתתף גם הם באירוע.
אוה אסתר גלט, נולדה בשנת 1926 בהונגריה, והייתה נערה צעירה כאשר החלה המלחמה. למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו הגיעה עם כל משפחתה בשנת 1944. בהתרגשות ועיניים בורקות שיתפה את עובדי המוסד באחד הרגעים בהם נידונה לחיים: "לא ידענו איפה אנחנו. לא היה זמן להגיד לאבא או לאחי שלום, או לחבק. כלום. זה קרה ברגעים. הלכנו מרחק לעבר במה ששלושה ארבעה אנשי אס-אס ישבו שמה. אחד מהם עמד והסתכל עלינו כשהתקרבנו. סבתא חיבקה אותי פתאום. בלי מילים. איש האס-אס סימן לאמא שלי עם המקל הקטן שהיה לו ביד לפנות לכיוון אחד, ואז סימן לי ללכת לעברה. אני ואמא הלכנו לכיוון אחד וסבתא ודודה שלי לכיוון השני. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן".
אווה שרדה את המלחמה עם אמה, ועלתה לארץ בשנת 1948 והקימה בית ומשפחה. למטה המוסד הגיעה בפעם הראשונה לשתף בעדותה במסגרת אירוע זיכרון-בסלון בו התארחו 27 עדים ועדות קרובי משפחתם של משרתי ומשרתות הארגון ודור שני לשורדים, אשר שיתפו את עובדי הארגון בסיפורם האישי. זו לא הפעם הראשונה שהיא משתפת בסיפור הישרדותה, אבל ההגעה למוסד הייתה עבורה רגע מרגש במיוחד.
"למען האמת הופתעתי, כי אני לא ידעתי שאני באה למוסד", שיתפה בעודה מביטה בסמל המוסד ודגל מדינת ישראל לצדו. "המוסד עבורי מוביל אותנו לאיפה שאנחנו. זה סוד הכח של ישראל. אני זוכרת את בעלי אומר: 'עם עשר ציפורניים תחזיקו את המדינה. אין משהו אחר'. כל הילדים ספגו את האווירה, בלי ללמד אותם להיות פטריוט או ציוני. זה היה באוויר".
יעקב שניידר, סבה של הדס חנה שוחט ז"ל, עובדת המוסד, הגיע בבוקר אירוע זיכרון-בסלון למטה הארגון כשהוא מוקף בבני משפחתו בהתרגשות רבה. בחיוך ועיניים אופטימיות, שלא הותירו עין יבשה בחדר, סיפר יעקב בנוכחות ראש המוסד, עובדי ועובדות הארגון, בהם חברים רבים של הדס, את סיפורו האישי הקשה מהמלחמה, וכיצד בבוקר אחד, נרצחו אחד עשר בני משפחתו, והוא נותר עם אביו לשרוד את הזוועות עד ששוחררו ממחנה העבודה באוקראינה, ועלו לארץ ישראל בשנת 1949.
נכדתו הדס נפטרה בטרם עת לפני כשנה, לאחר מאבק במחלת הסרטן, והיא בת 36 שנים בלבד. הדס התגייסה לשירות במוסד ב-2003 כבת שירות לאומי, ולאחר מכן נקלטה כעובדת מן המניין, והמשיכה בשירותה כאנליסטית במשך 18 שנים. הדס שירתה בארגון במגוון תפקידים משמעותיים, והייתה מעורבת בעשייה רחבת היקף, ובמבצעים רבים שתרמו רבות לביטחון מדינת ישראל. ר' המוסד, ברנע, מנהליה וחבריה של הדס שיתפו את משפחתה, וסיפרו כיצד הביאה את הערכים אותם ספגה בבית ילדותה לעבודתה בארגון.
במסגרת אירוע זיכרון-בסלון במוסד, הוצג המיזם הטכנולוגי NEVER AGAIN VR - פרויקט ייחודי להנצחת שורדי השואה בטכנולוגיית וידאו מתקדמת. המיזם מנציח ומנגיש את מורשתם של שורדי השואה לדורות הבאים, ומאפשר לשמוע את סיפורם מפיהם, גם כשהם כבר לא יהיו עמנו.
מרדכי צ'כנובר, שורד מחנה בירקנאו-אושוויץ, שהקדיש את חייו לליווי מסעות לפולין ולהנצחת השואה, וליווה גם את המוסד במשך שנים ארוכות במסעות עובדים ומפקדים לפולין, נתן עדות בפני קהל רב של משרתי הארגון וילדיהם. לאחר עדותו, צפה בהתרגשות בעדותו שתועדה במסגרת המיזם והוצגה בהולוגרמה.
בתום העדויות, נערך טקס הוקרה לשורדי השואה, בו דיבר ראש המוסד דוד ברנע. "קשה לשמוע את מה שאתם מספרים, אבל חובה להקשיב", אמר בפתח דבריו. "חוויתם התקפה אכזרית וברוטאלית, על היהדות שלכם, על עצם קיומכם. חלפו כמעט שמונים שנה, ועדיין קשה להאמין עם אלו מנגנונים מפלצתיים של הרס והשמדה נאלצתם להתמודד. הסיפורים שלכם משקפים אנושיות, אומץ לב, נחישות, התמודדות עם אובדן נורא ועם בדידות תהומית, ולצד כל אלה - אופטימיות, תקווה, צמיחה מהאפר ותקומה אישית ולאומית".
בדבריו התייחס ברנע לראשונה, למבצע "פינאלה", שהוביל המוסד לחטיפת הפושע הנאצי אדולף אייכמן לפני 63 שנים, במאי 1960. הוא הסביר את תרומתו הייחודית של המוסד בסדיקת מסך השתיקה אודות השואה בראשית ימיה של המדינה:
"מבצעי המוסד מופנים כולם לעבר איומים קיימים ועתידיים, ומתרכזים מטבע הדברים במדינות העוינות הסובבות אותנו, באיומים המופנים כלפינו. והנה, מבצע חטיפת אייכמן עשה משהו אחר לגמרי, הוא אפשר למדינת ישראל הצעירה לדבר על השואה, פתח את הסכר.
"בעיניי היה זה אחד המבצעים המשפיעים ביותר של המוסד, אחד החשובים ביותר, והוא בכלל לא היה מבצע ביטחוני. הוא היה מבצע לאומי, מוסרי וערכי בראש ובראשונה. חלקנו בשבירת מסך השתיקה סביב השואה הוא חלק ייחודי של הארגון שלנו".