תמיכתה החומרית והמדינית של ארה"ב היא עמוד תווך חשוב בביטחונה הלאומי של מדינת ישראל. מקובל לטעון שהיחסים המיוחדים בין שתי המדינות עומדים על שלוש רגליים: השותפות בתחום הערכים, השפעתם של ידידי ישראל במערכת הפוליטית האמריקנית והנכסיות האסטרטגית הישראלית במסגרת האינטרסים הלאומיים האמריקניים.
אין לזלזל בשני המרכיבים הראשונים, אבל השינוי ביחס הממשלים האמריקניים לישראל קשור בעיקר לתמורה, שחלה בראיית ישראל כנכס אסטרטגי. המפנה המהותי התחולל לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים (1967) על לקוחות סובייטיים. כיוון שישראל הייתה חשובה לארה"ב במסגרת המלחמה הקרה בין ברית המועצות וארה"ב, היא זכתה ביחס מועדף.
השותפות הערכית והתמיכה בדעת הקהל האמריקנית, שהיו קיימות גם לפני 1967, הקלו את עבודת השדולה התומכת בישראל, אבל השיקול האסטרטגי היה מכריע בבניית מערכת שיתוף פעולה מסועפת בין שתי המדינות - בייחוד לאחר שישראל המחישה את ערכיותה האסטרטגית במשבר ירדן ב-1970.
לאחר סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות, נוצרה מציאות בינלאומית חדשה, שבה לא היה ברור האם הברית בין ארה"ב לבין ישראל תמשיך במתכונת שנוצרה בתקופה שלפני השינוי הגדול במערכת הבינלאומית.
אלא, שאז התייצב בפני ארה"ב אויב חדש - האיסלאם הקיצוני, שהעיב על ההגמוניה האמריקנית, ופנה לטרור נגד ארה"ב ונגד המערב. במציאות החדשה, הפכה ישראל לבעלת ברית מבוקשת בגלל ניסיונה בפעילות נגד טרור, בגלל היכרותה עם העולם הערבי והמוסלמי ובשל יכולות המודיעין שלה בחלקים רבים בעולם המוסלמי.
אלא, שתוצאות ההתערבויות באפגניסטן ובעיראק שחקו את נכונותה של ארה"ב להוביל את המאמץ במערכה נגד האיסלאם הקיצוני: מה גם שלאחר מפלת דאעש בסוריה ובעיראק, דעך כוחו של איום זה ועיקר הלחימה מולו עבר לידי כוחות מקומיים. גם הכוונה של איראן לרוץ לעבר הגרעין לא מהווה אתגר ביטחוני מרכזי לארה"ב, שתפיסת האיום שלה שונה מזו של ישראל.
המזרח התיכון הפך לפחות חשוב לארה"ב, גם בשל היותה של ארה"ב עצמאית בתחום האנרגיה והדחפים הגדלים בתוכה לעבור לשימוש באנרגיה ירוקה. מעל לכל, ארה"ב נדרשת להסב את תשומת לבה לאתגר האסטרטגי החדש - עליית כוחה של סין, דבר שהפך למאפיין הבולט של המערכת הבינלאומית החדשה בדמות התחרות בין ארה"ב לסין.
לכאורה, פירושו של המפנה לעבר אסיה הוא שאין לישראל הרבה מה להציע לארה"ב, אך אין זה המצב המדויק. צמצום נוכחותה הישירה של ארה"ב במזה"ת, והעברת ישראל לתחום האחריות של CENTCOM (פיקוד המרכז של ארצות הברית) יצרו מצב, שבו ישראל מצטיירת בעיני מערכות הביטחון והמודיעין של ארה"ב - ובעיני המדינות הפרו-מערביות באזור - כבעלת הברית החזקה, היציבה והיעילה ביותר במרחב זה.
במידה רבה, הסכמי אברהם משקפים הכרה זו. הבעייתיות ההולכת והמתעצמת של שתי בעלות ברית לשעבר של ארה"ב, טורקיה ולאחרונה, גם סעודיה, מחזקת את הדימוי של ישראל כבעלת ברית נאמנה וייחודית באזור.
כל עוד איראן ממשיכה להיתפס כאיום על ידי בעלי ברית אמריקנים באזור, ערכיותה של ישראל בהקשר זה עומדת בעינה. אך, זאת בהנחה, שישראל מוכנה לתרום ליציבות, ואף להקרין עוצמה צבאית על מנת להגן על בעלי ברית אמריקנים באזור. זו שאלה הדורשת בירור בירושלים.
בנסיבות אלו, חיוני לעתידה של ישראל להגיע הן למיפוי שיטתי והן לעיצוב של מדיניות ממשלתית תומכת ומנחה בכל התחומים שבהם ישראל יכולה למקם את עצמה כשותפה חשובה לארה"ב. בתוך כך, עליה לשרטט עתיד, שבו שותפות טכנולוגית, תעשייתית, מודיעינית, ואף מבצעית, תחליף בבוא היום את הסדרי הסיוע הקיימים, שקשה להצדיקם מול אומה, שהתוצר הלאומי הגולמי (התל"ג) שלה לנפש גבוה מן הממוצע האירופי.
לשם כך, יש לזהות את התחומים שבהם ישראל יכולה לסייע לארה"ב: כגורם כוח מרכזי באזור, המקיים קשרי שיתוף פעולה חשובים עם שכנותיו המיידיות ועם מדינות מפתח במפרץ ובצפון אפריקה.
כשותפה חשובה להודו - מדינת מפתח בכל מערך אסטרטגי (ודמוקרטי), שמטרתו להכיל את כוחה העולה של סין. בין היתר, על בסיס מסגרת I2U2 החדשה שקמה ב-2022, אשר יכולה להוות חלופה ל-BRI הסיני (תוכנית ה- Belt and Road Initiativeהסינית), כגורם חשוב בחימושן של מדינות נוספות באסיה, הרואות בסין איום עיקרי על עתידן, כמוקד של חדשנות, המוכן להעמיד את הישגיו (המרשימים) לרשות המערכת הביטחונית האמריקנית.
מדובר במהלך, שאינו נטול סיכונים, כולל עוינות גוברת מצד סין. אלא, שכבר עתה, הזיקות המסתמנות במשולש סין-רוסיה-איראן מבליטות את האינטרסים המשותפים לארה"ב, לישראל ולחלק ממדינות האזור.
שאלות אלו ואחרות, הנוגעות להיבטים נוספים של הנכסיות האסטרטגית הישראלית, כמו שיתופי פעולה בזירות גלובליות אחרות, מעמד ישראל בנאט"ו, אספקת אמצעי לחימה (אמל"ח) מתקדמים לאירופה ועוד, דורשות דיון מעמיק, ורצוי שייעשה בהקדם.
דווקא בעיתוי של "חריקות" על רקע פוליטי, כל זרועות ממשלת ישראל, העוסקות בנושאי חוץ וביטחון חייבות לתת את דעתן על ראיית הנכסיות של ישראל בעיני ארה"ב, ההופכת חשובה מאי פעם לביטחון הלאומי הישראלי.
*פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS). ד"ר אל"מ (במיל.) ערן לרמן הוא סגן נשיא המכון.