נדמה שלאחרונה מספקים בתי הספר לא מעט חומרי בעירה ויראליים למדורות השבט שלנו, אך סרטון "ההכתרה הגזענית" של אולפנת חורב, שהלהיט את כולנו השבוע, נגע בי במיוחד. כחובב מושבע של סרטוני פורים, בעיני, השילוב בין הומור פנימי, סאטירה שנונה ושבירת היררכיות הוא שסתום לחץ חיוני במערכת שחלק לא מבוטל מתלמידיה ומוריה תופסים אותה כאפורה ומאובנת.
מסרטון ההכתרה שהכנתי עם חבריי בעבר כתלמיד בתיכון חורב מאותה רשת ועד לסרטונים שהכנתי כמנהל בית ספר עם תלמידיי, זכור לי במיוחד אחד שצילמתי לאחר תקופה של סבבי לחימה וסגרי קורונה. בסצנה פרועה בסוף הסרטון אחת התלמידות צועקת למצלמה: "באמת יש רוח רפאים שמנסה לשגע את כולנו, אני לא צריכה שתשלחו אותי ליועצת", בו בזמן שהמחנכת מסבירה להורים שרק "פרות שאכלו ג'חנון" יכולות להציל את העולם. הזעקה שלה בשנה שבה המציאות עלתה על כל דמיון, הייתה הזעקה של כולנו, והחיוך שעלה על פני התלמידים שצילמו את הסרטון ושצפו בו, שחרר אותם וחיבר ביניהם לאחר שנה ארוכה של ניתוק ודיכאון.
בריאיונות שקיימתי עם הורים כחלק ממחקרים, שמתי לב לכך שסרטונים מעין אלו נתפסו בעיניהם כ"חלון שבור" שמאפשר לראות את המציאות האמיתית של בית הספר, מה שאף סרטון תדמית או יום פתוח לא יוכלו לעשות. סרטוני "הכתרות" למיניהם משמשים אותי כיום בקורסי המנהלים שאני מלמד במכללה, לבחינת רמת התחכום והיצירתיות של התלמידים בבית הספר, האופי והרקע שממנו הם באים, טיב היחסים בינם לבין הצוות החינוכי ועוד. התופעה, אגב, לא מוגבלת לחינוך הדתי. סרטוני מסיבות סיום שנה של מיטב התיכונים הממלכתיים היוקרתיים בישראל, מצליחים לייצר בכל פעם פיסות אותנטיות מעוררות השראה, בתוך מערכת חינוך פומפוזית שנוטה לחרטט את עצמה לדעת.
ובאותנטיות הזו אני אתמקד כי היא נדירה ויקרה מפז. אנחנו מצפים מהמורות והמורים שלנו שידברו בלהט וברצינות תהומית על ערכים, משל היו קדושים מעונים. אך נסו להיזכר רגע במחנכים הדגולים ביותר שלנו: באיינשטיין שחורץ לשון למצלמה ובבן גוריון שעומד על הראש, בקורצ'אק שמציע למנוע איחורים בעזרת "תותחי מים" של הבריטים או במריה מונטסורי שעבורה "כיף הוא לא מותרות".
חינוך אמיתי, כמו כל מערכת יחסים אנושית, מכיל לא רק רגישות ואחריות, אלא גם שיח משוחרר, שמחת חיים וזרימה. מערכת צדקנית ומפוחדת, שמוריה נפוחים מחשיבות עצמית ומלהגים כל היום על ערכים מעל ראשי התלמידים, פשוט לא תעבוד.
ההומור הוא שפה חינוכית לכל דבר, שתפקידה לעורר מחשבה, לאתגר ולגעת בנושאים כאובים או טעונים בדרך קלילה, מבלי לזלזל או ללגלג עליהם. לכן הסרטון של תלמידות אולפנת חורב, שלא הכיל שום דבר מאלה, הכעיס אותי. הוא לא איתגר אף אחד, לא היה בו גאג מתוחכם ובטח שלא רגישות. אלא בעיקר היה פלטפורמה לאוסף קלישאות וסטריאוטיפים רדודים שגרמו לכולנו להתגרד באי נוחות.
יצירות מפוקפקות מהסוג הזה, ותגובות הזעם שהן גוררות, שומטות את הקרקע מתחת לחיוניות ולחינניות של המעשה החינוכי, משום שמעכשיו "אם יש ספק אז אין ספק": בתי ספר יפחדו, מורים יצנזרו וחוזרי מנכ"ל יגבילו. כך תיאבד לה עוד פיסת אותנטיות מהחינוך הישראלי. באותו האופן שבו מיעוט הולל במסעות לפולין פגע בלגיטימציה של כלל התוכנית, ורשלנות פושעת בטיולים שנתיים פגעה בבתי הספר האחראיים שמנסים לייצר מהשטח חינוך חי, מורכב ואותנטי. חינוך שהוא לא רק משימה קדושה ומרוממת, אלא הוא גם ובעיקר - פשוט כיף.
ד"ר נהוראי אליקים הוא ראש החוג לחינוך יסודי במכללה האקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב ובעבר מחנך ומנהל בית ספר