אנוסים. שאטרסטוק, עיבוד תמונה
אנוסים/עיבוד תמונה, שאטרסטוק

חרדים מבחוץ, חילונים מבפנים: קהילת האנוסים שמנהלת חיים כפולים

12.4.2023 / 20:22

מאיר ורחל חיים כחרדים, אך בפועל מנהלים חיים בסתר. היא פורצת דרך במגזר החרדי, אך "מתה" להוריד את כיסוי הראש. הוא מלמד שיעורי תורה ובמקביל לומד על אבולציה: "עושה כל מה שמצופה, ובפועל לא מתחבר לשום דבר בחרדיות". בהיעדר סיוע מהמדינה, קבוצה אחת מנסה לסייע

מאיר ורחל (שמות בדויים) נראים כחרדים לכל עניין. הוא לבוש חליפה וכובע ומעביר שיעורי תורה בזמנו הפנוי. היא עוטה כיסוי ראש ובחוגים מסוימים נחשבת סמל מגזרי. אם מכריהם היו שומעים שבחדרי חדרים הם מתנהגים כחילונים, שהאמונה מהם והלאה, הייתה נשמטת להם הלסת. כמותם חיים לפי הערכות עוד עשרות אלפי "אנוסים".

עוד לפני שהם מתחילים לדבר, לחיצת היד ביניהם מרמזת שמראית העין מטעה. בחיים הסודיים שהם מנהלים אין צורך בשמירת נגיעה. "בחזות החיצונית שלי אני חרדי רגיל, עושה כל דבר שמצופה ממני. בפנים אני לא מתחבר לשום דבר שקשור לחרדיות. לא לערכים, לא לעובדות, ולא לאמונה. הערכים שלי - ביקורתיות, חופש וחופש מידע, חירויות הפרט - לא יכולים ללכת יחד עם חרדיות", מודה מאיר בשיחה עם וואלה.

מאיר, כבן 20, נשוי ואב צעיר לילדה בת שנה, התרחק מהדת בתהליך הדרגתי. "נולדתי לתוך החרדיות, סיפרו לי שיש אורח חיים שלפיו צריך ללכת. הייתי תלמיד מצטיין. אבל היו לי אופי וחשיבה עצמאיים. כשהייתי בן 13 התחלתי להרגיש שאין מספיק משמעות למה שאני עושה, שהיסודות רעועים", הוא נזכר. המקום הראשון אליו ניגש כדי לקבל תשובות הוא הספרות היהודית, תחילה אצל הרמב"ם. "ככל שהתעמקתי החשיבה שלי הפכה פלורליסטית ורחבה. בגיל 16 הלכתי לחנויות ספרים, קראתי את המהפך של זמיר כהן, שמנסה ליישב סתירות בין דת ומדע. גם אותו הייתי צריך להחביא כי זה מראה על שאלות מסוימות. אני אמור ללכת לכולל, ללמוד כל היום ולהפוך להיות רב, לא לשאול שאלות על אמונה".

אנוסים. שאטרסטוק, עיבוד תמונה
נראים כחרדים לכל דבר ועניין (למצולמים אין קשר לכתבה)/עיבוד תמונה, שאטרסטוק

ככל שקרא, הבין את גודל המרחק בין האמיתות איתן הוא מזדהה לבין החיים שהכיר. "אני נרתע מכפיית האמונה, אני לא מצליח להתחבר לטקסים פגאניים ובתי כנסת. בעיניי זאת היסטוריה פרימיטיבית. אבל אני חייב לשחק את המשחק. אין אצלנו בחירה". הבחור עם הפאות והשקית ביד מתבל את השיחה באזכורים להגות של שפינוזה, מתפלסף על דואליזם ושטן מול אלוהים. "אני לא מאמין בדת או בכלל בישות שלמעלה, באלוהים. אני מאמין בפילוסופיות אחרות, אני דטרמיניסט".

את הדת הוא מכנה "שקר" ו"חרטא", ובאותו זמן מוסר שיעורים בקהילה החרדית שאליה הוא משתייך, מלמד תפילות. שם מאיר "בתפקיד החרדי" שלו, כפי שהוא מגדיר זאת. "אני מתפלל שהאנשים שאני מוסר להם שיעורים יבחרו לראות את האמת. אני לא חושב שהם מודעים לסבל שלהם. מנגנוני ההגנה חזקים", הוא מנסה להסביר את הסתירה. "יש פה חברה שעוד לא הצליחה להיגמל ממוטיבים שנשארו מאירופה. אני הצלחתי, תודה לאלוהים", הוא אומר, ומיד מוסיף: "שאין לי".

הוא התחתן בשידוך. 20 דקות של פגישה - וההחלטה התקבלה. "בתקופה של האירוסין הייתי מעורער דתית, אבל לא חשבתי שארצה לצאת בשאלה. לפני שנה עוד חשבתי שהכול טוב, שאני לא מאמין בשום דבר שאני עושה - אבל אני חרדי. מאז השתנו כמה דברים".

הלבטים שחוותה רחל מזכירים את אלה של מאיר. גם היא מעלה את ההתנגשות בין המוכר לנחשק, מאפיינת בעצמה תחושת זרות רעיונית לקהילה שמקיפה אותה. אך כל אנוס ומורכביותיו הוא. היא מבוגרת ממנו ביותר מעשור, בשנות ה-30 לחייה, ונמצאת בפרק אחר. היא נשואה שנים ארוכות ואם לארבעה ילדים. לאחרונה הפכה בחוגים מסוימים לשם נרדף לשבירת תקרות זכוכית של נשים חרדיות.

"הפכתי לדמות שמייצגת את החרדיות, שהולכת נגד הזרם וכל הכבוד לה, אבל אני לא שם. אני מתה להעיף את הדבר הזה ממני", היא מתארת את המורכבות כשהיא מצביעה על המטפחת שמכסה את ראשה. אצלה, הספקות החלו לפני כשבע שנים. "גיבשתי לעצמי בצורה הדרגתית עמדה שאומרת שהתורה, ההלכה והמצוות הן המלצות. שלא ייתכן שיש אלוהים שמדקדק איתנו בדברים האלה", היא משחזרת. "לפני שנתיים, ברגע אחד, נפל לי האסימון: אני לא מאמינה באלוהים. אני מסתכלת על העולם, רואה את הסוגיה של הומואים ולסביות למשל, ולא מבינה איך אפשר לעצום את העיניים ולהגיד הנטייה הזאת לא קיימת".

"חברה טובה שלי יצרה איתי קשר ושאלה: 'את באמת מאמינה באלוהים?'. עניתי שכן, והיא שאלה למה. הסתכלתי עליה ואמרתי: 'אני לא יודעת'", היא מספרת. דבריה מזכירים רגע אחד בסדרת הדוקו-ריאליטי מחוברים, בו חנוך דאום מעלה תהיות על אמונה בשיחה עם אחותו, ומופתע לגלות שהוא לא לבד. דאום הוא דמות בולטת בקו התפר. כששמו עולה בשיחה, מאיר מספר כי קרא את ספרו "אלוהים לא מרשה", והתהליך שתיאר דאום הזכיר לו את זה שעבר בעצמו: "הספר נתן לי הרבה כוחות, הציף ומטלטל אותי ונתן לי הרבה כוחות".

רחל ממשיכה: "כשהסכמתי לדמיין את העולם מנקודת מבט אתאיסטית זרמה לי בבת אחת שלווה בגוף. פתאום הכול הסתדר. הרגשתי טוב עם עצמי, לא הייתה לי בעיה לדמיין את המוות שלי ולא פחדתי ממנו, מלהישרף בגיהנום. יש לי רשות לחיות כל יום עד הסוף כי אף אחד לא מבטיח שאהיה פה מחר", היא מתארת. "ומצד שני אני מבינה שיש מחירים לשלם על לחיות את החיים כמו שאני רוצה - משפחה, ילדים".

גבר יהודי חרדי ישן בבית הכנסת. ShutterStock
"יש את החיים שלי, הפרטיים, ויש את החיים שאני מייצג". תלמיד ישיבה (המצולם לא קשור לכתבה)/ShutterStock

הווידוי בפני בן או בת הזוג הוא נקודת ציון מרכזית ומתקדמת עבור האנוסים. כשהזמן חלף והפערים רק התחדדו, רחל ומאיר היו מוכרחים לשתף. חודשים ספורים לאחר החתונה מאיר נכנס לאינטרנט והזמין טלפון חכם. על כתובת אחרת, כמובן. "זה כשלעצמו עילה לפירוק נישואים", הסביר. "אשתי כבר הייתה בהריון. בכלל לא חשבתי לספר לה. חשבתי שיש את החיים שלי, הפרטיים, ויש את החיים שאני מייצג. התחלתי להתרחק מהדת, לקרוע נייר טואלט בשירותים ולהשתמש בטלפון בשבת, לא לצום ביום כיפור. היה בזה הרבה ריגוש, אבל גם הרבה סבל. בשלב הזה, הלמידה בכולל הייתה מחקר אנתרופולוגי על חרדים, בזמן שבבית אני לומד על אבולוציה".

מאיר החל באותה תקופה ללכת לטיפול נפשי. בעקבותיו, הוא לקח את אשתו לשבת בגינה ציבורית, ובלילה אחד סיפר לה את כל האמת. "נוצר משבר גדול מאוד. בכינו בקולי קולות ולא ישנו כל הלילה. היא ראתה את הבית ואת החלומות שהיו לה מתפרקים", שיתף. "אנחנו מדברים כל הזמן על יחסינו לאן. יש פה קונפליקט: היא לא יכולה לחיות איתי אם אני לא מאמין בדיוק במה שהיא מאמינה, ואני לא יכול לעשות הפוך".

רחל התחילה "לשבור" את השבת מלקלף חתיכות עור יבש מהשפתיים, בניגוד לאיסור התלישה. לשים מעט סומק. לבעלה סיפרה אחרי נפילת האסימון שתיארה. "הבנתי שהגלגל לא יחזור לאחור. אמרתי לו שיש לי שאלות על אמונה. הוא לא התרגש יותר מדי", היא מספרת. הגישה של בעלה הייתה דומה לזו שתיאר מאיר: הפרדה בין הפנים לחוץ וראייתם כשני חלקים נפרדים של החיים, שלא חייבים להתחבר. "מבחינתו כל עוד כיסוי הראש והחרדיות נשמרים בפומבי - המצב בסך הכול בסדר. אני לא רוצה לעשות פרובוקציות, אם נחליט להתגרש, נעשה את זה מסודר".

ועדיין, אחרי שבני זוגם גילו את שהסתירו, שניהם חוששים לקפוץ למי החילוניות. בינתיים אפילו את גילם המדויק הם מבקשים להשאיר חסוי. האיום האפשרי שנלווה לעזיבת הדת הוא עצום: איבוד המשפחה, הילדים, החברים והשגרה כולה. "אין לי השכלה. אני לא יודע מה אעשה בחוץ", מציף מאיר את הדאגות, ורחל מוסיפה: "אני תלויה לחלוטין בבעלי. אין לי כרגע עצמאות כלכלית". עם זאת, מאיר מבהיר: "אני כן מכוון לשם. גם להסתרה עצמה יש מחיר. אני יודע שאני מתבזבז, שמחכים לי חיים בחוץ. בינתיים התחלתי לימודי תכנות, אני רוצה לעבוד בהייטק ואני שואף לכיוון האקדמיה".

מול המצוקות הרבות, מתחדד החוסר בגורמי סיוע. כיום האנוסים הם אקס-טריטוריה. לא חרדים, ולא יוצאים בשאלה. ובשביל לזכות בעזרה מצד עמותות או המדינה - צריך להיות אחד מהם. "יש דברים שבהם חייבים עזרה. למשל עזרה נפשית לי ולאשתי. לא בחרתי להיות במקום הזה", מאיר עומד על הבעיה.

לא מקרי שמאיר ורחל הולכים לאותה מטפלת - היא אחת מהבודדות שעוסקות באזור הביניים של החרדיות. היא מכירה את הקשיים מקרוב, בתור חרדית לשעבר בעצמה. "מה שלא מבינים הוא שבשביל לצאת צריך סיוע. חשוב להגיד שאני לא 'מעודדת' יציאה בשאלה, אני מאפשרת להם להבין מה הכי נכון עבורם ועוזרת למי שבוחר בכך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר", היא מבהירה. "מגיעים לקליניקה שלי מרחבי הארץ. אני מקבלת אינסוף פניות, אבל עולה כסף לבוא אליי וחלקם הגדול לא מגיעים כי אין להם איך לשלם".

לפני כמה חודשים עיריית רמת גן זיהתה את הפער. שלומי בן ששון, חבר מועצת העיר, שמע על הנושא והחליט להתערב. הוא פנה לגורמים המקצועיים בעירייה כדי להבין מה אפשר לעשות - וגילה שגם הם לא יודעים. "בקושי ידעו מה זה אנוסים, בטח שאין פרוטוקול", אמר. ובכל זאת, הוא הצליח לרתום אותם לסוגיה, גייס תקציב והקים קבוצת הרצאות אינטרנטית לאנוסים, בהנהגתה של אותה מטפלת. מעין "אנוסים אנונימיים".

שלומי בן ששון, חבר מועצת העיר רמת גן. טלי בקון, אתר רשמי
שלומי בן ששון, חבר מועצת העיר רמת גן/אתר רשמי, טלי בקון

לדבריהם, מטרת הקבוצה, לפני הכול, היא לאפשר להם לשתף עם אלה שיכולים להזדהות עמם. "אני נכנסתי לזום והורדתי את החליפה. הייתה מישהי שמיד הסירה את כיסוי הראש", מעיד מאיר על הנעשה בחדר הווידאו-צ'אט. "הם היחידים שמכירים גם את השפה שלי וגם את העולם שבחוץ". גילאי המשתתפים מגוונים: הצעיר ביותר בן 18, המבוגר בן 52.

רבים מהאנוסים מתחילים בשיתוף הקשיים דרך התכתבות עם אנוסים אחרים בקבוצות ברשתות החברתיות, תחת שמות בדויים. לא קל להיכנס אליהן. תנאי הסף הוא להיחשף ולעבור תהליך אימות זהות רב-שלבי שכולל הזדהות בשיחת טלפון - רף גבוה למי שמבקש לשמור על אנונימיות, והכרחי למניעת חדירה של גורמים המבקשים לחשוף אותם. הסיוע נשאר בערך שם.

"האנוסים הם תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא רוצה לגעת בו", אומר גורם בעמותה שמסייעת למי שכבר עזב את הדת. גם הם חוששים להביע עמדה בקולם. "זה אומר להיכנס חזיתית בחרדים: סיפור האנוסים חותר תחת עצם קיום החברה הזו. לפעמים אלה גם אנשים ממשפחות מאוד מיוחסות. אין עמותה או גוף ממשלתי שיעזו לעשות את זה. המדינה בקושי מתעסקת עם יוצאים בשאלה, אז בטח עם אנוסים. אנחנו ביוצאים בשאלה מספקים מענה טרום-יציאה, ליווי למי שיודע כבר שלא יישאר חרדי וצריך עזרה בתהליך, אבל מצב הביניים קשה".

משרד הרווחה והביטחון החברתי בחר לא להשיב מהם הנהלים לטיפול באנוסים ואם נערכו ישיבות ודיונים בנושא, והפנה לעמותות היוצאים בשאלה. אותן עמותות שמבהירות כי הן מסייעות רק למי שנמצא בשלב האחרון של היציאה. "אנו מפעילים מגוון שירותים אשר מיועדים לאוכלוסייה זאת באמצעות עמותות עם התמחות בתחום. מידע ופרטים ניתן לקבל במוקד 118 בכל שעות היממה או בפנייה ישירה לעמותות אלו", מסרו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully