נתחיל מהמובן מאליו. מבחינה משפטית, זיכוי הוא זיכוי. נקודה. משעה שניתן פסק דינו המזכה של בית המשפט המחוזי, אף אם בדעת רוב, וכל עוד לא נקבע אחרת על ידי ערכאת הערעור (ככל שיוגש כזה), הרי שזדורוב זכאי.
בנסיבות אחרות, אפשר שהיה די בכך. אלא שנוכח פרצי השמחה והתרוממות הרוח שפשטו אצל חלק ניכר בציבור, אפשר שיש בכל זאת צורך להוסיף ולומר דבר מה. וזאת, גם לאחר הנקודה.
בשנת 2007 ובתום חקירה ממושכת, המליצה משטרת ישראל על העמדתו לדין של רומן זדורוב בגין רצח המנוחה תאיר ראדה. בעקבות זאת, ובתום בחינה דקדקנית של ראיות, השתכנעו פרקליטים רבים שאשמתו של זדורוב מבססת סיכוי סביר להרשעה והוגש נגדו כתב אישום. בתום משפט ממושך, השתכנעו שלושה שופטים מעבר לכל ספק סביר שרומן זדורוב רצח את תאיר. בעקבות החלטה למשפט חוזר, השתכנעו שוב שלושה שופטים באשמתו. לאחר זאת, שני שופטי עליון, בדעת רוב, מצאו גם הם שהראיות מבססות את הרשעתו של זדורוב מעבר לכל ספק סביר. אל מול כל אלו, עמד שופט אחד - אחד בלבד - שהורה על משפט חוזר, ואף זאת בציינו כי: "התוצאה אליה הגעתי בדבר עריכת משפט חוזר איננה משמיעה בהכרח כי המבקש זכאי, או כי עלה בידו להוכיח קיומו של ספק סביר באשמתו".
ב-30 במרץ 2023 הצטרפו לשורה ארוכה זו שלושת השופטים שדנו במשפט החוזר, ואף מהם - שניים מצאו שיש לזכות והאחד סבר כי האשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
אילו כלל השופטים שדנו בתיק היו יושבים כהרכב אחד במשפטו של זדורוב, הרי שהתוצאה הייתה רוב מרשיע מוחץ. המשפט הוא מעשה ידי אדם. בני אדם אינם בוחני לב וכליות. הם מועדים לטעויות והטיות. המשפט מעצם טבעו הוא דיכוטומי. אשם או זכאי. ללא גוונים. ללא אמצע.
דברים אלו אינם נאמרים כדי להפחית או לגרוע ממשמעות הזיכוי. תחת זאת, תכליתם להזכיר את מה שאמור להיות מובן מאליו. עקרונות המשפט הפלילי מבטאות הכרעה חברתית (חובקת עולם) ולפיה עדיף מאה אשמים זכאים על פני חף מפשע אחד שיחויב בדין.
עקרון יסוד זה מתורגם לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי: מעבר לכל ספק סביר. זאת, בשונה לדוגמה מהמשפט האזרחי שבו על מנת שאדם יזכה בתביעה כספית נגד שכנו די בכך שישכנע את בית המשפט בגרסתו במאזן הסתברויות של 51%.
להכרעה חברתית זו סיבות רבות ומגוונות, ונדמה שעל אף המחירים הכרוכים בה, היא נתפסת על ידי הרוב כשיטה הראויה. אלא שכשאדם מזוכה מחמת הספק, פירושה המעשי של הכרעה זו היא שקיים סיכוי טוב, אולי אף טוב מאוד, שביצע את העבירה. זאת, האף שאין וודאות או קירבה לוודאות שכך.
כשמחברים בין עקרונות יסוד אלו של המשפט הפלילי ומשמעותם, לסנטימנט הציבורי שמתקיים בקרב קהלים גדולים בציבור בעקבות הזיכוי, הרי שניתן לחוש בצרימה. נאמר את הדברים כהווייתם. גם היום, לאחר הזיכוי בדעת רוב, קיימת לכל הפחות אפשרות סבירה שזדורוב אכן רצח את המנוחה תאיר ראדה. סבירות זו אינה מספיקה לצורך הרשעה בפלילים (וטוב שכך). אך אין בה גם כדי להצדיק פרצי שמחה, הזדהות ויחס מחבק כלפי זדורוב. הוא אינו "הבן של כולנו" וגם אינו חייל שבוי השב מן הקרב.
במהלך הקראת פסק הדין במשפט החוזר פנה השופט אל אימה של תאיר המנוחה ואמר בצער אפשר שתאיר לקחה את סודה אל הקבר והאמת לעולם לא תיוודע. זה נכון כמובן. אך בל נשכח אפשרות נוספת והיא שהיום תאיר מתהפכת בקברה. זכאי מחמת הספק הוא "זכאי מחמת הספק". לא פחות, לא יותר. כדאי שכולנו נזכור זאת רגע לפני שהפרשה מסתיימת ומכבים את הנר.
הכותב הוא ד"ר למשפטים, עו"ד, בעבר פרקליט פלילי בפרקליטות המדינה וכיום מרצה למשפט ופילוסופיה.