נתניהו ושלוחיו מחריבים את מדינת ישראל באופן שיטתי. מן המסד עד הטפחות

כצפוי, זיכויו של רומן זדורוב העיר את סוכני הכאוס והקונספירציה ושילח אותם לג'יהאד מזורז ב"מערכת". שם הקוד הפעם הוא "הפרקליטות". את חבורת ההבל הוביל, כצפוי, אחד מאדריכלי המפולת הנוכחית, שמחה רוטמן. לחשוב שהרוטמן הנ"ל הוא האישיות המשפטית שמשרטטת מחדש את שלטון החוק בישראל, ולהימלט בצעקות לצפון קוריאה.

ובכן, אלה העובדות: אין לזיכוי זדורוב שום קשר, ישיר או עקיף או גלוי או סמוי כלשהו, להפיכה המשטרית שהרוטמנים מנסים לחולל כאן. אולי אפילו להיפך: זיכויו של זדורוב לא היה מושג בלי בג"ץ עצמאי ועיקש, שאיפשר לפתוח מחדש תיק חלוט ונעול ולערוך משפט חוזר (תודה, כבוד השופט חנן מלצר) למהגר מהפריפריה, כלומר לאדם מוחלש מישראל השלישית.

עכשיו, תארו לעצמכם ששופטי בג"ץ יהיו ממונים ושליחים של השלטון. הרי לכל שלטון יש אינסטינקט בסיסי להגן על מערכותיו. כולל הפרקליטות. האם שופטים שנתונים למרות הפוליטיקאים יהיו חופשיים להחלטה כזו? האם שופטים כאלה היו פוסקים כפי שפסקו בזמנו שופטי בג"ץ והכריחו את הממשלה למגן את עוטף עזה, למשל?

זיכוי זדורוב חושף, פעם נוספת, את ההזנחה והעזובה בשורות המשטרה והפרקליטות. את המחסור הכרוני בכוח אדם ובאמצעים. את הקריסה תחת הנטל. את עיגולי הפינות וקיצורי ההליכים והחלטורה שמשתלטת לפעמים על המקצועיות. אני עושה כאן עוול לרוב המשרתים בשני המוסדות הללו, שהם אנשים חרוצים וחדורי מוטיבציה ותחושת שליחות שעושים לילות כימים תמורת שכר עלוב, ועדיין, המערכת זקוקה לניעור ובעיקר להזרקה דחופה של מנות דם.

שלטון ראוי היה חותר לרפורמה בתחומים האלה, החשובים באמת לציבור: הוספת תקני פרקליטים, חוקרים ושופטים, בדחיפות. הידוק כללי העבודה וקביעת דדליין לחקירה ולמשפט. אבל כל זה לא מעניין את רוטמן, את לוין או את נתניהו. מעניין אותם רק לדרוס את המערכת ולהפוך, כמה שיותר מהר, לגרסה האסיאתית של פולין.

בימים האחרונים, נשאלתי אלפי פעמים לדעתי בעניין כוונותיו של נתניהו. האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכמה רחבה, או שמדובר ב(עוד) תרגיל נכלולי מבית מדרשו הרעיל של האיש שמחריב את המדינה בראשה הוא עומד. עניתי שאני לא יודע. לדעתי, גם הוא לא יודע. הסיבה שאף אחד לא יודע איך זה ייגמר, פשוטה: נתניהו כבר מזמן לא פועל באופן רציונלי.

מערכת האיזונים והבלמים המפורסמת שלו נגרסה עד דק והוחלפה במערך של סיוטים, חזיונות, תעתועים והתקפי אמוק. בלשון העם, נשרפו לו הברקסים והפיוזים. כשהשחקן הראשי לא רציונלי, קשה לערוך ניתוח של תרחישים ותגובות, שאמור להוביל אותנו לתשובה על השאלה מלמעלה.

מה שמבעית במיוחד זה שכולם יודעים. הקרובים לנתניהו בליכוד יודעים את מצבו. גם הרחוקים. כבר אי אפשר להסתיר את מה שהידיים המרעידות באותה ישיבת ממשלה הסגירו לעולם כולו. בימים רגילים, כשראש הממשלה הוא אדם אחראי ופטריוט האוהב את מדינתו, רק האמירה של ג'ו ביידן אמורה לסיים את האירוע. כשמתברר שהברית האסטרטגית עם ארה"ב תלויה על כף המאזניים, הוויכוח נגמר.

אם היה מדובר במלחמה או שלום, אפשר עוד להבין את ההתעקשות. אנחנו מדינה ריבונית. בגין סיפח את הגולן "על הראש" של האמריקנים. אולמרט השמיד את הכור הסורי בלי אישור מהאמריקנים. מה הדחיפות הגדולה במהלך המכונה "רפורמה משפטית"? עניין של חיים ומוות? של ריבונות? הרי נתניהו עצמו התנגד ובלם 15 שנים כל מחשבה בכיוון הזה. מה השתנה פתאום?

האמת ידועה כמעט לכולם: זוהי הפיכה משטרית מופרעת שסופגת קיתונות של ביקורת קטלנית מכל משפטני וכלכלני הארץ והעולם. כולל מקורביו ומינוייו של נתניהו. מדובר במהלך שקורע לגזרים את עם ישראל, משסע את צבא העם ומפרק את הכלכלה.

אם המהלך הזה ייבלם לטובת הידברות מסודרת, לאורך זמן, בין כל חלקי החברה ואנשי המקצוע, יקרה משהו רע למישהו? הרי כל מה שנדרש כרגע מהקואליציה המופרעת שקמה כאן, זה לחזור לשפיות, להגיון הבריא, לקצב הנורמלי. ועכשיו, הגענו לארצות הברית של אמריקה.

תלותה של ישראל באמריקה דרמטית. אין לנו חיל אוויר בלי אמריקה. יש לנו הרבה פחות מודיעין בלי אמריקה. מספיק שפקיד בפנטגון יעכב קצת חתימה על תעודת משלוח כלשהי, וצי מסוקי התקיפה או מטוסי הקרב או הכטב"מים או המיירטים של כיפת ברזל יקורקע.

בכל מבצע מקומי בעזה, אנו ממהרים להזמין רכבת אווירית וימית מארה"ב כדי למלא את המחסנים. ועוד לא דיברנו על פצצות חכמות ופצצות חודרות בונקרים ומה לא. בלי הטלת הווטו האוטומטית של ארה"ב לטובתנו במועצת הביטחון, כולנו היינו עכשיו במעצר בהאג. בלי המטריה המדינית הצפופה, הסיוע הצבאי והכלכלי והידיעה שירושלים היא כרטיס הכניסה לוושינגטון, ישראל היתה נראית אחרת לגמרי. ולא היו הסכמי אברהם.

הגענו לאיראן. היא כבר על סף הגרעין (תודה, ביבי!). נתניהו רואה באיראן את שליחותו הגדולה. את המשימה העיקרית שלו. הוא מאוורר עכשיו את הספין הנושן בדבר תקיפה ישראלית באיראן. הוא יודע טוב מאיתנו שאין תקיפה באיראן בלי וושינגטון. אין חיה כזו. ראשית, נזדקק לתחמושת מיוחדת ואמצעים מיוחדים מאוד אותם אנו אמורים לקבל מהאמריקנים.

שנית, נצטרך מטריה אווירית במזרח התיכון ואת כל מוטת ההשפעה האמריקנית לצרכים שאסור לכתוב עליהם. נצטרך את הטלת הווטו ביום למחרת, כדי לא להיגרר לסנקציות ולהאג. נצטרך תיאום הדוק לפעולות ביום שאחרי התקיפה, כדי לסייע לנו להמלט ממלחמת ענק בכל החזיתות, או לנצח אותה. נצטרך מילוי מאסיבי של כל המחסנים שלנו לקראת אותו עימות נרחב (תזכרו: אנחנו זקוקים למילוי כזה גם במהלך מבצע בעזה, אז לא כל שכן מלחמה עוצמתית באמת). האמריקנים אמורים לתת לנו אור ירוק ולתאם איתנו את המהלכים נגד איראן אחרי התקיפה. מצור ימי, הידוק סנקציות, נקיטת צעדים במקרה שאיראן מחליטה לצאת מהאמנה הגרעינית ולפרוץ לגרעין בגלוי. ועוד ועוד.

את כל זה מסכן בנימין נתניהו רק כדי שיוכל למנות את שופטיו. זו האמת היחידה. ולא רק את זה. את עצם הנכס האסטרטגי האמריקני הוא מעמיד בספק. כדי להפוך ציוני כמו ג'ו ביידן לשונא אישי, צריך כשרון מיוחד. ביידן הוא אחרון הנשיאים הדמוקרטים שאהדתו לישראל אינסטינקטיבית, באה מהלב והבטן. הוא מרבה לצטט את גולדה מאיר, מרבה להצהיר ש"לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני" ואוהב אותנו באמת. מה פוצץ אותו השבוע? למה יצא למתקפה שלו דווקא אחרי ההודעה על הקפאת החקיקה? מאיפה הגיעה שפת הגוף שלו, שהעידה על סלידה אמיתית?

את התשובה חפשו בסביבתו של ראש הממשלה. ראש וראשון, הבן. הוא מתגלה לא רק כספחת פוליטית, מבוע של הסתה ושנאה ופירומן סידרתי, אלא גם כאסון מדיני. הליצן הנ"ל, בטלן בן 32 שעדיין חי על חשבוננו, מפמפם ברשתות החברתיות תיאוריות קונספירציה מטורללות (כמעט כמוהו) על כי האמריקנים, ה-סי.איי.איי או מחלקת המדינה הם אלה שמממנים את המחאה במטרה להפיל את השלטון בישראל.

מחזרים אחריו עדת חסידיו השוטים ברשתות ובכנסת ישראל. הגדיל לעשות מאור בשם ניסים ואטורי המכהן, לאסוננו, גם כסגן יו"ר הכנסת. ואטורי לא הסתפק בגערות והצלפות רגילות מהסוג שמיקי זוהר (צייץ ומחק), וח"כים אחרים מפזרים אחריהם. ואטורי הגדיל לעשות (בראיון לגדעון אוקו ברדיו 103FM) כשהאשים את האמריקנים במותם של חיילים ישראלים.

לא אלאה אתכם כאן בפרטים המעיקים שפיזר הגאון מעל גלי האתר. זה אותו אחד שנחשף כקבלן בניה מכהן בעודו משמש כחבר כנסת, וגם נחשד כמי שהעביר את כתובתו באופן פיקטיבי לקצרין, כדי להתמודד במחוז מסויים בליכוד. הבנתם את הפרינציפ, אני מניח. אז זה האיש שמטנף עכשיו את המדינה, שבלעדיה אנחנו נשארים לבד בעולם ושמשלם המיסים שלה מעניק לנו מיליארדי דולרים כל שנה, כבר שנות דור.

בנימין נתניהו אינו כשיר לתפקיד ראש הממשלה. גם את זה יודעים כולם. כבר מזמן. בעיצומה של אחת התקופות הביטחוניות הרגישות ביותר, כשהאיומים וההתראות רודפים זה את זה, הוא החליט לפטר את שר הביטחון שהוא עצמו מינה לפני חודשיים. לא כי הוא לא מתאים לתפקיד, אלא כי הוא העליב אותו. טוב, מילא, אם היה מפטר וזהו. הוא פיטר, ולא פיטר. מכתב הפיטורים לא נשלח עד רגע זה. מיום ראשון ועד היום מכהן כאן שר ביטחון שהוא מיניסטר מת מהלך. הוא צריך לשבת בישיבת מבצעים וגיחות ולשגר לוחמים אל מעבר לקווי האויב, הוא צריך לקבל החלטות הרות גורל, הרמטכ"ל ושאר הקצינים הבכירים צריכים להישמע לו, כשאף אחד לא יודע אם הוא חי או מת.

רק על המעשה הזה צריך נתניהו להיות מגורש לאי השדים. ועוד לא דיברנו על השביתה. השבוע פורסם (מיכאל שמש, כאן 11) שהשביתה הכללית במשק ביום שני היתה מתואמת, בהסכמה, שתיקה או קריצה עם אנשי ראש הממשלה, כולל הרעיה שרה נתניהו. אני לא יודע אם זה נכון. אני כן יודע שפנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה, אישר את זה בקולו. ההגיון המסדר הוא שנתניהו רוצה להפחיד את יריב לוין, שמחה רוטמן ואיתמר בן גביר.

הוא חיפש מהלך "שובר שוויון", כמו שביתה כללית, כדי להוריד אותם מהעץ. בימים רגילים, נתניהו לא היה צריך שביתה כללית במשק כדי להוריד אנשים מהעץ. בימים אלה, כשעץ התליה (הפוליטית) קרוב כל כך, הוא משווע לעזרה. ועוד לא אמרנו מילה על תגובת הליכוד, לפיה "ראש הממשלה ורעייתו שרה לא היו מעורבים בשביתה, התנגדו לה בתוקף והבהירו זאת ליו"ר ההסתדרות ולרעייתו בשיחות טלפוניות לאחר שהשביתה פרצה".

אין לתאר. בעצם, יש לתאר וזה אכן תואר כאן במשך 20 שנה: הרעיה התקשרה. היא מעורבת עד הצוואר (שלנו) בניהול ענייני המדינה. את התגובה הזו, שמאשרת סופית שמדובר בפאוור קאפל (זוג מהגיהינום) שמנהל את ענייננו, פרסם הליכוד, בתגובה לשאילתה של מיכאל שמש על שיחה בין שרה נתניהו לרעיית יו"ר ההסתדרות. מצד שני, גם זה כבר לא נכון, כי במשולש בנימין, שרה ויאיר נתניהו, הרעיה היא המבוגרת האחראית.

נחזור לשביתה. בתיאום או לא בתיאום, נתניהו ידע שהודעה על הקפאת החקיקה תסיים את השביתה מיד. גם ארנון בר-דוד ידע את זה וציפה להודעה מיידית. נתניהו ידע שבסוף יודיע. אז למה לא להודיע בהתחלה? למה למשוך ולגרור את זה משמונה בבוקר לתשע בערב? לא חבל על מאות מיליוני שקלים שזה עלה למשק? על עשרות אלפי נוסעים שתכננו טיסה ולא טסו? גם אם השביתה לא היתה מתואמת, נתניהו ידע שברגע שיודיע על הקפאת החקיקה, השביתה תסתיים. למה הוא המתין עד הערב?

האמת פשוטה: מדובר בעלה נידף שחושש מכל סובביו. מימין, הבן. משמאל, הבן גביר. באמצע, הרעיה. מאחורנית, רוטמן ולוין. מלמעלה, אמסלם. הוא לא מסוגל לקבל החלטה. הכל על תנאי, הכל נתון לשינוי, הכל תלוי במצב הרוח או הדיכאון הרגעי. פעם, ידעו את זה רק קוראי הטור הזה. היום, יודעים את זה בכל העולם.

אי הכשירות שלו מתבטאת גם בעובדה שהוא לא מסוגל לעצור את מסעות העינוגים לסופי שבוע באירופה, בעוד המדינה בוערת. שהוא לא מסוגל לעצור את השיא העולמי בחזירות מושחתת, כפי שמתבטא ב"חוק התרומות" של הכסיל השימושי התורן, ח"כ עמית הלוי. למרבה הפליאה והזעם, החוק הזה המשיך את דרכו במסלול החקיקה גם אחרי ההקפאה, כאילו כלום. ה-כל נעצר, חוץ מהקופה המשפחתית. בדיוק כפי ששיגר את מיקי זוהר לקושש מיליון שקל (החזרי מס) בשיא הקורונה, כך עכשיו הוא שיגר מיקי זוהר תורן כדי להכשיר בדיעבד את המתנות והתרומות (במיליונים) שקיבל.

הנה מה שאמרו (לדפנה ליאל) חברי כנסת בליכוד בעניין הזה: "לא רצינו את החוק הזה מלכתחילה. זה חוק מושחת והוא מייצר את התחושה שגם שאר החקיקה פרסונלית ואישית. טוב שנעצר, ויפה שעה אחת קודם". ח"כ חרדי הוסיף: "נתניהו החליט לפרגן לעצמו בקמחא דפסחא. זו תועבה. לא נסכים לבוא להצביע, לא בוועדה ולא במליאה, זה קו הגבול".

יעקב ריבלין, עתונאי חרדי (בקהילה), כתב את הדבר המדהים הבא: "אחד מראשי מפלגות הקואליציה שטען בשבוע שעבר שנתניהו מאבד קשר עם המציאות, העריך השבוע, אחרי פיטורי גלנט, שנתניהו הגיע לשלב מסוכן יותר: ראיית מציאות הפוכה". ריבלין מסקר את החרדים. יש לו שלושה ראשי מפלגות חרדיים בקואליציה: דרעי, גולדקנופף וגפני. תהמרו על מי שאתם רוצים, אבל זה מעניין ומתחבר לזה ש"יתד נאמן" השתלח השבוע ב"פורום קהלת" ובשכונות החרדיות נתלו פשקווילים של חרטה: למה אנחנו מתערבים באירוע הזה, שואלים החרדים את עצמם, הריב הזה לא שייך לנו.

הם כנראה הבינו את יחסי הכוחות. הבינו שאין כאן ויכוח מסורתי בין ימין לשמאל, אלא ויכוח בין רוב למיעוט. הרוב, תומך עדיין בדמוקרטיה. רואים את זה בכל הסקרים והמדידות, כולל סקרי המנדטים הטריים. אמר מי שאמר לחרדים השבוע, שאם הם ימשיכו להתמהמה ולהכשיר את מעשה התועבה של ההפיכה המשטרית המואצת, הם ישלמו את המחיר. "הרי בסוף תהיה סולחה", אמר, "ואתם תהיו הכבש שיישחט לכבודה".

נקודה נוספת שעוד לא עלתה כאן, היא איתמר בן גביר. כשהאמריקנים מתפוצצים על ראש הממשלה, הם רואים לא רק את הבן, אלא גם את הבן גביר. האיש הזה, שנבחר כדי להחזיר את הבטחון האישי, מכלה את כל מרצו במאמץ לשלח את המשטרה במאות אלפי מפגינים שמהווים את עמוד השדרה של המדינה.

כשזה לא מצליח, הוא מנסה לסכסך בין הניצבים למפכ"ל, להפקיע עוד סמכויות או סתם להלחיץ את המערכת. אחר כך הוא מדרבן את הפלנגות האישיות שלו, כנופיות לה פמיליה ודומותיהן, להפגין מול המפגינים. הוא יודע לאן יוביל הדירבון הזה. לאן שהוא הוביל במשך שנות דור: לכאוס, אלימות ואנרכיה. אבל הוא לא חושש מזה. להיפך, הוא כמה לזה.

עכשיו הוא מקים לעצמו מיליציה פרטית. אנחנו מממנים אותה. כוח של מאות (קרוב לאלפיים) שוטרים מצויידים ומזויינים ומאומנים שישמש לטיפול בהפרות סדר. גם התסריטאי המטורלל ביותר לא היה מעלה בדעתו לכתוב סצנה כזו.

איתמר בן גביר, עם עשרות ההרשעות והאישומים, האיש שצה"ל לא גייס אותו כדי לא להסתבך בעונשו, האיש שתלש את הסמל ממכוניתו של ראש ממשלה (שנרצח אחר כך), שהפעיל את נערי הגבעות ושיגר אותם לפעולות שהשתיקה יפה להן, שהפך דוכנים בשוק והפך את הפוליטיקה לשוק, מקבל מיליציה.

האמריקנים עוקבים גם אחרי זה. בשבע עיניים. השבוע חתם שר הבטחון יואב גלנט על צו מעצר מנהלי לשלושה פעילי ימין קיצוני יהודים, שעל פי החשד השתתפו ויזמו את הפרעות בחווארה. בן גביר מיהר לפגוש את הוריהם, לחזק אותם ולהבטיח שיפעל לשחרורם המיידי. אין לדעת, אולי הוא, כמו ניסים ואטורי, ממשיך לחלטר בתפקידו הקודם, כפרקליטם של כל המופרעים, הפורעים והנערים? כך או אחרת, זה רחוק מלהצחיק.

אין להאשים את בן גביר. הוא פספס הזדמנות פז להוכיח שהוא בא בטוב, שהוא מתמקד בשליחות האמיתית, שהוא רוצה לשפר את תחושת הבטחון האישית, ובעט בה. האשם האמיתי הוא מי שמינה אותו. מי שנתן את המפתחות ליהודה ושומרון לשני הפירומנים הגדולים ביותר שיש לנו. עכשיו, הוא בן הערובה שלהם, ואנחנו שלו.

שימו לב שהבורסה לא חזרה לעלות ולא התאוששה למרות ההודעות על הקפאת החקיקה. גם השקל עדיין צולע. אפילו הבורסה לא מאמינה לנתניהו. לא כל שכן שותפיו הפוליטיים, מכל הצדדים. גם האמריקנים לא מוכנים לקנות ממנו הבטחה משומשת. הוא מנסה לשכנע עכשיו את יואב גלנט להתפטר מהכנסת במסגרת הנורבגי ולהשאר שר הבטחון. גלנט לא מסכים. הוא לא ילד. הוא מבין שברגע שלא תהיה לו אצבע בכנסת, חייו הפוליטיים יהיו שווים כקליפת הכלום.

בואו נסכם את המצב: נתניהו ושלוחיו מחריבים את מדינת ישראל באופן שיטתי. מן המסד עד הטפחות. הם לא משאירים פינה אחת שלמה לרפואה. מכונת הרעל המסיתה עוברת מקורבן לקורבן, מסמנת וממשיכה הלאה.

הם דורשים לפטר את הרמטכ"ל, את מפקד חיל האוויר, את הטייסים, את המטכ"ליסטים, הסייבריסטים, השיריונרים וכל מי שמעז להפגין. הם דורשים לפטר את הרופאים (גלית דיסטל אטבריאן, אלא מי). הם דורשים לפטר את ראש השב"כ, והם דורשים לפטר את היועמ"שית גלי בהרב מיארה.

הם דורשים להיפטר מפרקליט המדינה ולהחליף את השופטים. הם דורשים לפטר את שר הביטחון (ואולי גם פיטרו), הם דורשים לפטר את המפכ"ל ואת מפקד מחוז תל אביב. הם דורשים לפטר את ביידן. ואת האקדמיה. ואת כל הסמולנים. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שלא יישאר כאן שום דבר העומד על תילו.

בזמן שהם לא מפטרים, הם מסכסכים. משסים אשכנזים בספרדים. לוחמים בקצינים. מכונאים בטייסים. שחורים בלבנים. מסתובבים עם מגרפה חלודה ומחטטים בפצע היסטורי שהולך ומתאחה, הולם ומגליד. הם פותחים את הכל באבחה אחת, משחררים שדים שכבר מתו מהבקבוק, המטרה שלהם מקדשת את האמצעים. לא, המטרה שלהם לא אידיאולוגית. בכל מה שקשור באידיאולוגיה, הם נתפסו במערומיהם.

הממשלה הזו שמאלנית בהרבה מקודמתה, בכל דבר כמעט: בהכלת רקטות מעזה והחזרת הטפטוף לחייהם של תושבי העוטף. בהכלת פיגוע אסטרטגי של נסראללה בתוך ישראל. בהקפאת בניה, שסוכמה בשתי ועידות בי"ל חשובות עם הפלסטינים. באי פינויו של חאן אל אחמר. בחוסר אונים מול התמשכות גל הטרור (15 נרצחים). בעליה תלולה במספר הנרצחים במגזר הערבי.

הם פושטים רגל גם בתחום ההבטחות הכלכליות. הם לא הורידו את יוקר המחיה, אלא להיפך. לא הקפיאו את המשכנתאות. לא הקימו קבינט לדיור. לא הנהיגו חינוך חינם מגיל 0 עד 3. כל מה שהם עשו זה להגדיל את קצבאות החרדים, להגדיל את קצבאות משפחת נתניהו, ולפרק את שלטון החוק.
ואת זה, פשוט לא ניתן להם לעשות.

בקרב מאות אלפי המפגינים התפשטה ביום שני תחושת חמיצות מסויימת. הקתרזיס המופלא של יום ראשון הומר במפל רגשי אל מול מה שנתפס כעוד תעלול של נתניהו. אני חולק על התפיסה הזו. נכון, זה עוד תעלול של נתניהו. אבל התעלול הזה יסתיים בבכי. המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא המרהיבה, מרגשת, מדהימה ומפוארת ביותר בתולדות המדינה. לא היה כאן כדבר הזה. אני בספק אם יהיה.

הייתי ביום ראשון בקפלן. ראיתי את מאות האלפים. את הדגלים. את השלטים. את ההתלהבות, התקווה, האהבה. הבנתי שאת האנרגיה הזו, אי אפשר יהיה לנצח. נתניהו לא התבייש להתייצב למחרת לאותו נאום עלוב נוסף שלו, ולהסביר שההפגנות ממומנות ומאורגנות מבחוץ. הוא התבלבל עם ההפגנות שלו. ביום ראשון יצאו מאות אלפי ישראלים מהמיטות, פשטו את הפיג'מות ופשוט התנפלו על הכבישים. כל זה קרה ללא הודעה מוקדמת, ללא תכנון, ללא קריאה. פיטוריו של שר הבטחון גלנט עוררו זעזוע ותחושה של מדינה שנחטפה.

ההישג של המחאה, עד עכשיו, הוא לא פחות ממדהים. ממול התייצבה הקואליציה ההומוגנית ביותר בתולדות המדינה. 64 ידיים, מספרי ברזל, כולם מתכופפים בפניו של המנהיג העליון, כולם מצדיעים בזמן ועושים "לימין שור" כמו שעונים שוויצרים. גם הגמגום של גלנט ברגע האחרון לא שינה את העובדה הפשוטה שנתניהו יכול היה להעביר את החקיקה בקלות. הוא לא העביר אותה. זה קרה בזכות הציבור הישראלי שנענה לאתגר.

נתניהו, ולא רק הוא, הבין שאם זה יעבור, אין לו מדינה. אין לו צבא, אין לו כלכלה, אין לו אקדמיה, אין לו רפואה, אין לו הייטק ואין לו סייבר ומה שנשאר לו זה קומץ מקורבים שטרם נסו, בן מעורער אחד ומפלגה מפורקת. אה, וגם החרדים. אבל אותם אי אפשר לספור. לא בצבא, לא באקדמיה, לא בסייבר, לא בהייטק, לא ברפואה ולא בשום מקום אחר שעליו נבנית מדינה. ואפילו נתניהו יודע שישראל לא תיוושע בחדרי הכוללים והישיבות. לא שם היא נוסדה ולא שם היא מתקיימת ומתגוננת. ככל שיקדים להפנים שישראל לא תהיה דיקטטורה, ורעייתו ובנו לא יוכלו לבחור את שופטי בית המשפט העליון, כן ייטב. לו, וגם לנו.