העוצמה והלהט שמאפיינים את המחאות הנוכחיות ששוטפות את ישראל בחודשים האחרונים, שונים מאלו שאפיינו מחאות ישראליות בעבר. מאז 1949 ישראל ידעה מספר תקופות של אי-שקט חברתי, שבמקרים רבים חילקו את מדינה לאורך קווים מגזריים, פוליטיים, דתיים או חברתיים והובילו פרטים למצב את עצמם בעד או נגד הסוגיות בהן עסקו.
גל המחאות הנוכחי מביא עימו שוני מהותי. הוא לא מתמקד בכשל מערכתי יחיד או סוגיה כלכלית או פוליטית בודדת - מחאות אלה הן על הטבע והאופי של המדינה שלנו. המרוץ המטורף לחקיקת רפורמות משפטיות מרחיקות לכת הציף מספר טרנדים דמוגרפיים שרחשו מתחת לפני השטח. הגלד שנתלש בצורה כה כואבת מזרועה של החברה שלנו שחרר גל בלתי צפוי של רגשות מורכבים ופחדים קמאיים אודות הטבע העתידי של מולדתנו.
כמעט ואין ספק כי גורמים משמעותיים בקרב המוחים מונעים פוליטית לאתגר את תוצאות הבחירות האחרונות. אולם המספר הקטן יחסית של ישראלים אשר מחו על גשרים ומול משכן ראש המששלה בשנים האחרונות לא עוזר להסביר את היקף המעורבות והחשש בו אנו חוזים כעת. פסילת הטענות והחששות הלגיטימיים של רבים מהמפגינים תחת האצטלה של "אנרכיסטים שמאלנים" חוטאת לאמת ואינה מועילה. באותה מידה, מיתוג כלל התומכים של הרפורמה המשפטית כקנאים ימניים לא מדויקת או מסייעת לפתרון המצב.
מה שנותר ברור הוא כי המערכת הפוליטית ושיטת הבחירות של ישראל כמעט ולא השתנו מאז הקמתה. בשנותיה הראשונות, ישראל לא נהנתה מהחופש לתכנן ולבנות את המערכת הפוליטית שלה בצורה מסודרת עקב האופי הכאוטי של המלחמות המיידיות וקליטתם של מיליוני עולים, לצד אתגרים רבים נוספים. עת ישראל הגיעה למעמד בטחוני וכלכלי בטוח יותר, המרקם והחוזה החברתי שלה עומדים למבחן ודורשים את תשומת ליבנו המיידית. אופייה של המדינה הפך לרגע המכונן של ישראל בשנתה ה-75.
ההבדל האמיתי כעת הוא שאלת הזהות והערכים. אנו חוזים בדיון לאומי של דמוקרטיה נגד דמוגרפיה, שיח כואב אודות אופייה העתידי של המדינה. העיקרון של "מדינה יהודית ודמוקרטית" תמיד הניח כי שני מאפיינים אלו יכולים להתקיים בכפיפה אחת ולהתאים אחד לשני. היום, המאבק של קבוצות שונות לשים דגש על אחד משני עקרונות אלו ללא הבטחת התלות ההדדית שלהם חושף כי אלו לא בהכרח תואמים. ישנן קהילות גדלות בתוך ישראל אשר מאמינות כי האופי היהודי של המדינה צריך להיות העיקרון המוביל ואף השולט שלה. מהצד השני, קהילות אחרות נתלות בלהט באופייה הדמוקרטי, תוך שהם מסתכנים בהדרת אופייה היהודי. האיזון בין שימור חירויותיו של הפרט תוך הנצחת אופייה הדתי של המדינה מציב אתגר קיומי לסיבות לקיומה.
בזמן שאנו נאבקים ברחובות עם האיזון הישראלי השברירי, הפתרונות והטיעונים שעולים לא פשוטים או חד-ממדיים כמו אלו של מחאות העבר. גל מחאות זה הציף תופעה חדשה במסגרתה פרות קדושות, אשר עד כה כמעט ולא נדונו בכיכר העיר, עתה נשחטות בה. כדוגמה לכך, שירות במילואים והגנה על המדינה, אשר היה ערך כמעט בלתי ניתן לערעור, מאותגר עתה בראש חוצות. אי-ציות חסר תקדים זה מציב איום פיזי חמור על ישראל. עת אויבינו מריעים מהצד נוכח חוסר התפקוד שלנו כמדינה, עלינו לבחון את המחיר אותו אנו משלמים כעת ולהתכונן לגלי ההשפעה וההשלכות של אתגר זה בטווח הזמן הבינוני.
עם פסח הבא עלינו לטובה, בקרוב נתכנס עם משפחה וחברים לקריאת ההגדה של פסח ונשאל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?". אנו נענה - עבדים היינו לפרעה במצרים, עתה בני חורין. בזמן שאנו עוצרים ותוהים כיצד מחאה זו נשתנתה משאר המחאות, הבה נענה במרץ מחודש - עלינו לקדש את החירויות המודרניות בחברה שלנו.
בכל משבר ישנה גם הזדמנות. אנחנו יכולים לנקוט בגישה פסימית אודות חיוניותה של ישראל ועתידה הלא ברור, או שאנחנו יכולים להשתמש ברגע המשבר שלפנינו כדי להעניק תקווה לכל היהודים - בישראל ומחוצה לה. זה יכול להיות רגע אשר יוביל (ובצדק) לרפורמות נחוצות ואולי, אם נשתמש בו בצורה נבונה, ליצירתה של חוקה ישראלית. חוקה זו תגלם את ערכיהם של האבות המייסדים של האומה שלנו יחד עם ערכים ציוניים מודרניים ותייצר את המסגרת המחודשת לעתיד של ישראל ושל המפעל הציוני.
זוהי נקודת האתחול הציונית שלנו. הבה ננצל את ההפוגה מהריצה האגרסיבית לעבר הרפורמה המשפטית ונקרא להפסקה זמנית של המחאות לטובת יום לאומי של ריפוי ודיאלוג. בחודש הבא, ב-19-21 באפריל, ההסתדרות הציונית העולמית מכנסת קונגרס ציוני שלא מן המניין בירושלים, כינוס אשר מביא יחדיו מאות מנהיגים יהודים מרחבי העולם לדיונים והצבעות על עתיד התנועה הציונית.
בין יום השואה ליום הזיכרון, הבה נייחד את יום ראשון, ה-23 באפריל, ב' באייר, ליום של דיאלוג וננצל את ההזדמנות לגבש את החזון לחוקה לה אנו כה זקוקים. הגם שהמוסדות הלאומיים רחוקים שנות אור מימי הזוהר שלהם, אולי המעמד של הקונגרס יכול לשמש להדגשת הצורך בכינוס שיאתחל את השיח הלאומי ויתחיל את תהליך איחוי השסעים בחברה שלנו. יש לנו רק מולדת אחת. והיא יכולה ואף חייבת להוות מגדלור לערכים היהודיים והציוניים הטובים ביותר.
הכותב הינו יו"ר כל ישראל, מפלגת הציונים הכלליים העולמית, וסגן יו"ר קק"ל.