האליטה המשרתת הוותיקה אינה מעוניינת לשרת יותר. נשבר לה. במשפט האחד הזה אפשר לסכם את מצב העניינים כרגע סביב הרפורמה המשפטית. הקבוצה שאחזה ואוחזת בעמדות מפתח במדינה, שמתנדבת למילואים, שמבקשת להביא לשגשוג של ישראל, מרגישה שאין לה סיבה לשרת את הציבור הכללי עוד, שהערכים שמובילה הקואליציה של רוב הציבור מנוגדים לתפיסת העולם שלה. שהיא לא יכולה ולא רוצה לתת מעצמה לטובת אוסף של מנבלי פה וחובשי כיפות קיצוניים, שרוצים לקבל עוד כח על חשבונם - וזו עמדה לגמרי לגיטימית.
האליטה הוותיקה אינה מחויבת לפעול לטובת הציבור הכללי, היא וולונטרית, היא ניידת (וזו זכותה) והיא בטח לא חייבת שום דבר לקבוצה מסוימת, שאינה מעוניינת לשרת את הציבור בכלום. הקונטרסט בין שתי הקבוצות חד מדי וברור לעין. אנחנו רוצים שהאליטה המשרתת תמשיך לשרת את הציבור ולא משנה מאיפה הגיעו ההורים שלה. זה אינטרס ציבורי.
האליטה הזו היא עמוד התווך במדינה שלנו, בלעדיה אין שירות ציבורי איכותי מספק, אין כלכלה חזקה, אין מספיק מילואים נחושים. האליטה המשרתת היא חיונית לתפקוד שלנו כמדינה, ואין טעם להכחיש את זה או ללעוג לה.
זה לא אומר שהיא מעל הדמוקרטיה שלנו. המחאה שלה מבקשת לצייר עצמה כאילו היא בעד דמוקרטיה, אבל זה מסגור כוזב: היא בעד ערכים ליברליים שבהם מחזיקה האליטה, שרואה בעצמה מיעוט פוטנציאלי עוד כמה שנים, ומעוניינת בהגנות מיעוט לטובתה, שיגברו על הדמוקרטיה: היא רוצה לקבע זכויות אדם שיאפילו על המנגנון הרובני שמוטמע אינהרנטית בדמוקרטיה.
וזה העימות שלנו היום. לא דמוקרטיה מול יהדות, אלא ליברליזם מול יהודית ודמוקרטית. האליטה מבקשת להגביר את המינון הליברלי לצד האופי הדמוקרטי והיהודי וזה יבוא על חשבון רצון הרוב. האליטה המשרתת אינה נגד יהדות חלילה, אלא נגד הגרסה המוקצנת שלה, כפי שהם מפרשים את נציגיה דהיום בכנסת (וניתן להבין אותם), שלשיטתם עושים שימוש בדמוקרטיה כדי לפגוע בליברליזם. זו עמדה לגיטימית וראויה לגמרי, אין סיבה לבוז לה.
עם זאת, המסגור הכוזב של המחאה מקומם, כי הוא שם את התומכים ברפורמה במחנה הלא דמוקרטי. הבלים. חלק לא קטן מהתומכים ברפורמה, ואני ביניהם, משתייך ברוב הערכים שלו לאפיון של מחנה המתנגדים (חילונים, ליברלים של חיה ותן לחיות), אבל לא מוכנים לקבל דמוקרטיה אנומלית, שמעניקה כוח עודף למשפטנים. זה חוסר צדק מוחלט ומתכון לשיבוש דמוקרטי חמור בעינינו.
אבל אם נשים את המסגור הכוזב בצד לשם הדיון, הטענות של האליטה המתנגדת לרפורמה לחלוטין ראויות לדיון. במישור הליברלי שלהם, הם רוצים הגבלה של הרוב לשם שמירה על ערכים חשובים. הטריגר הוא אמנם הרפורמה, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות כל אקט ממשלתי רחב אחר, בוודאי בתחום יחסי דת ומדינה.
מוזר ככל שזה יישמע, המחאה של האליטה הוא אינטרס של הציבור הכללי. זה עדיף לנו, כציבור הכללי, שהאליטה המשרתת קמה ודורשת את שלה, שהיא אומרת עד פה, כי החלופה למחאה היא ייאוש שקט לצד ויתור על פעילות לשגשוג המדינה - וזו חלופה הרסנית במיוחד בשבילנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהאליטה המשרתת תרים ידיים ותפסיק לתרום ולרצות לשפר את מה שבנינו פה, כולל לטובת אלו שפחות מעוניינים לתרום לציבור.
אז בין שתי החלופות, העימות הנוכחי עדיף על ייאוש וויתור. כרגע לשמחתנו, זה עימות במחיר נמוך במיוחד. מספיק להביט מערבה מכאן, לצרפת הבוערת באש המחאה, או להיזכר בעימותי עבר באנגליה ובארה"ב, כדי להבין שהעימות שלנו מאד אלגנטי, כמעט סניטרי לעומת מה שיכול להיות במקרים כאלו.
זה לא עניין של מה בכך, זו מתנה. אנחנו צריכים לנצל את התנאים הנוחים של העימות כדי להגיע להבנה, שניצחון בבחירות אינו חזות הכול, שהמנצחים חייבים להתחשב באליטה המשרתת.
פה צריך לעצור ולציין משהו חשוב: זה לא עובד הפוך. אותה אליטה לא התחשבה במחנה השני, כאשר היא ניצחה. אין פה צדק וזה בהחלט יכול להטריד את מי שמחפש איזון, וטענות בדבר סטנדרט כפול בהחלט יכולות להישמע פה. אבל המציאות שלנו מורכבת, לא מאוזנת, והיא מכתיבה נדיבות של מנצחים כרגע לא ממקום אבירי וג'נטלמני, אלא מצורך חיוני.
אז מה זה אומר תכל'ס, אותה נדיבות של מנצחים? קודם כל, וראשית כל - הפסקה מיידית של הרטוריקה האב"חית (אבישי בן חיים - ד"נ) הרעילה, שמתסיסה ומרתיחה ומשסעת. כל נאומי הרולקסים, הפריבילגים ושאר כינויים מעמדיים שנועדו להלעיג ולבזות. נראה שמתחילים להבין את הנזק שהתופעה המבחילה הזו גורמת זה בצמרת הפוליטית שלנו (למעט אמסלם ושות', שדומה שזו מהותם), וייתכן שנתחיל לראות כעת שינוי רטורי זוחל לכיוון המפויס יותר.
שנית, הקואליציה כבר הבינה שאין לה אלא להתפשר על רצונותיה, גם אם זה אומר להתפשר עם עצמה בהיעדר ממשא ומתן עם האופוזיציה. זה תהליך התבגרות חשוב למחנה הימין, שמבין את גבולות הכוח, וסופו ככל הנראה בסיום ממשלת הימין על מלא בדמי ימיה, כאשר יובן שהניסוי נכשל, וגורמים גחמניים פוליטיים פשוט לא יכולים או לא רוצים להפוך עורם למזג ממשלתי ראוי. זה תהליך מעניין ששווה דיון נרחב ונראה בלתי נמנע.
ההשלכות של הפנמת מגבלות הכוח היא אירוע טקטוני בציבוריות שלנו, ובשורה התחתונה, ייתכן שהמחאה הזו תועיל מאוד לציבור הישראלי. לא, היא לא תשמר את שלטון המשפטנים, הרכבת מהתחנה הזו כבר יצאה. המחאה תשיג כמה ניצחונות נקודתיים, משלט אחד או שניים יישארו, אבל הרפורמה תתקדם בצורה אחרת, מה שהיה לא יהיה - וזה נכון גם לגבי הרצונות של הימין, שמבין שההכרעה האלקטורלית היא לא חזות הכול.
זה מחלחל כבר עכשיו ויופנם עוד יותר בעתיד הקרוב: שעם כל הכבוד להכרעה הדמוקרטית, האג'נדה הליברלית של המחנה המפסיד, של האליטה המשרתת, חייבת לבוא לידי ביטוי גם בשבתה באופוזיציה, אחרת הניצחון בבחירות יהיה ניצחון פירוס, וכולנו נפסיד.
ואם ההבנה הזו אכן תופנם ותבוא לידי ביטוי במדיניות הקואליציה והממשלה, אז קיבלנו שינוי תודעתי עמוק וחיובי, שעתיד להתחיל תהליך של הרגעה והתכנסות להסכמה מסוימת אחרי משבר קשה במחיר נמוך מאד, כמעט בלי נזק, והציבור כולו ייצא נשכר מכך.