ב-29 בנובמבר 1947 עגנה בנמל חיפה ספינה ועליה מעפילים שהגיעו ממחנה גירוש בקפריסין. מהאוניה ירד אפרים וולדנר. שנות נעוריו היו שנים של סיוט, שנים בהן ידע שכול ומאבק על חייו. כעת, ביום בו הכיר האו"ם כי לעם היהודי תהיה מדינה, החל פרק חדש בחייו של אפרים. "לאורך כל השנים המוטו שליווה אותו ושהיה שב ואומר היה: 'אין לנו ארץ אחרת, בבקשה שימרו על המדינה שלנו". השבוע הלך אפרים וולדנר לעולמו והוא בן 97.
הוא נולד ב-1926 בעיר מישקולץ שבהונגריה. בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת מנתה הקהילה היהודית במישקולץ 10,400 בני אדם, שהיו 14 אחוזים מכלל תושבי העיר. להוריו, שרה ויהודה היו עוד ארבעה ילדים.
במרץ 1944 כבש הצבא הגרמני את הונגריה, וכעבור חודשיים הוכנסו יהודי מישקולץ לגטו בעיר ובו חיו בצפיפות רבה ובתנאים קשים. בסוף אותו חודש, בחג שבועות, דפקו שוטרים על דלת הדירה של משפחת וולדנר ולקחו את אפרים למחנה עבודה. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראה את הוריו, סבתו ואחת מאחיותיו. כמו מרבית יהודי מישקולץ, הם נלקחו למחנה המוות אושוויץ ונרצחו בו.
אפרים בן ה-16 הועבר בין מחנות עבודה וסבל מרעב, קור וממחלת טיפוס, אבל הצליח לשרוד. הוא עבד בהקמת שדה תעופה גרמני. בהמשך צעד שלושה שבועות לגבול האוסטרי והשתתף בעבודות חפירת תעלות שהיוו מכשול למעבר טנקים. העבודה היתה בתנאים קשים ביותר וללא נעליים לרגליו. לאורך כל השנים שיתף את משפחתו בחוויות הקשות שעבר. "הוא היה פתוח איתנו ולא הסתיר דברים מאותה תקופה, אבל דכאון לא היה בבית שלנו", אמרו ילדיו דני ונורית.
כשנגמרה המלחמה שב למישקולץ והצטרף להכשרה של השומר הצעיר, לקראת עליה לארץ ישראל. בנובמבר 1946 עלה אפרים בנמל באקאר שביגוסלביה עם 400 מעפילים נוספים על האוניה "אבא ברדיצ'ב", שנשאה את שמו של אחת מצנחני היישוב העברי שנפל בשבי הגרמנים. כעבור יומיים נקלעה האוניה לסערה בים האדריאטי, המנוע כבה והיא התנגשה בשירטון. המעפילים נחלצו מהאוניה הטובעת, עלו על החוף הסמוך והועברו לאוניה "כנסת ישראל" שהפליגה ביחד איתם מיוגוסלביה. אוניות חיל הים הבריטי עקבו אחרי האוניה וכשהתקרבה לנמל חיפה, השתלטו עליה תוך מאבק אלים שבמהלכו נהרגו שני מעפילים, בהם נער בן 14. בתום המאבק העבירו את כל נוסעיה למחנה גירוש בקפריסין. כעבור שנה בדיוק הגיע אפרים סוף-סוף לחופי ישראל.
יחד עם חבריו מההכשרה הצטרף לקיבוץ אילון שעלה על הקרקע ב-1938 במסגרת מבצע ההתיישבות "חומה ומגדל". אבל החלום של אפרים ושל חבריו מההכשרה היתה להקים קיבוץ חדש במו ידיהם ושנה אחר כך הם נמנו על הגרעין שייסד את קיבוץ געתון, מספר קילומטרים מדרום לאילון. הוא עבד בכל מלאכה שבה התבקש לעסוק, כולל עבודות חייטות ונגרות. "הם עלו על אדמת טרשים והקימו עליה ישוב חדש. הוא היה ציוני בכל ליבו ושם הוא היה שותף להגשמת חלום. זו היתה תקופה שהוא זכר כל חייו", אמרו ילדיו.
בקיבוץ החדש הכיר את ורה, גם היא ילידת הונגריה ששרדה את זוועות השואה. הזוג נישא וב-1957 החליטו לעזוב את הקיבוץ, אחרי שורה החליטה כי חיי הקיבוץ לא מתאימים לה. לזוג נולדו שני ילדים ועם השנים נוספו למשפחה שבעה נכדים ו-13 נינים. "הוא אמר שהמשפחה שהקים היא הניצחון שלו על הנאצים", אמר בנו.
ורה ואפרים הגיעו חל"קריית נצרת" שקמה זמן קצר לפני שעזבו את געתון. אחר כך הפכה ל"נצרת עילית" ובהמשך שינתה את שמה ל"נוף הגליל". ביישוב החדש היו שלושה בנייני דירות ובני הזוג וולדנר התגוררו באחד מהם. כעבור שנה התגייס אפרים לצבא קבע והחל לשרת בבסיס חיל האויר ברמת דוד כאיש צוות קרקע. בין העבודות בהן עבד היה תדלוק מטוסים לפני המראתם.
"הוא אהב את הטייסים בכל לבו וחשב עליהם כשהמריאו לטיסות מבצעיות. הוא היה בקשר טוב עם הטייסים, וכשטייסים נהרגו ולא שבו מהמשימה הוא לקח את זה ללב, והיה תקופה ארוכה במצב רוח נוראי", סיפרו ילדיו. הם סיפרו כי במלחמת יום כיפור אביהם לא בא הביתה וסיפרו על הדאגה כשטיל סורי פגע בבסיס. מותו של מפקד הבסיס זוריק לב במלחמת יום כיפור היה עבורו מכה קשה. "הוא אהב אותו וזוריק רחש לו כבוד והשתתף בבר המצוה שלי", סיפר הבן דני.
עוד בוואלה!
אחרי 27 שנה כאיש צוות קרקע עבר לעבוד בבית הספר למקצועות התעופה "עמל רמת דוד". הוא היה ממקימי המוסד החינוכי והיה איש האחזקה של בית הספר. כעבור עשר שנים, ב-1996, יצא לפנסיה ויום אחר כך המשיך לבוא לעבוד במקום, כמתנדב. הוא עבד במגוון תפקידים - ככורך ספרים, מדפיס דפי עבודה לתלמידים, נסע לדואר, עשה עבודות נגרות ועוד. "תלמידי בית הספר היו אהבת חייו והוא התגאה בכך שבבית הספר הם רוכשים מקצוע ולומדים למבחני בגרות", סיפרו ילדיו.
מדי שנה ביום השואה היה מספר להם את סיפור השרדותו במלחמה לתלמידי בית הספר ולחיילי הבסיס. הוא גם נסע לפולין עם תלמידים כאיש עדות. הוא אמר כי הנסיעה המרגשת ביותר היתה בשנת 2003, בשעה שמטוסי חיל האויר טסו מעל אושוויץ.
נכדתו מירי וורמוט כתבה בהספד כי עד הרגע האחרון הוא חבש כובע של חיל האוויר והיה גאה על כך. "חיל האוויר היתה המשפחה השניה שלו ורמת דוד הבית השני שלו", כתבה. הוא התנדב בבית הספר ברמת דוד עד לפני שנתיים והקפיד להגיע למוסד החינוכי ארבע פעמים בשבוע. על תרומתו לאורך השנים הוענק לו אות יקיר העיר.