גם אמש, בעוד הופעה מגומגמת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפני עלייתו על המטוס לברלין, הוא עוד הספיק לחזור על המנטרה השחוקה והמטופשת שהאופוזיציה היא שהייתה הסרבנית במשא ומתן. האמת היא שמיד לאחר נאום הנשיא, בעוד שכל סיעות האופוזיציה הודיעו שהן מוכנות לנהל משא ומתן על בסיס המתווה, הקואליציה הודיעה שהיא לא מוכנה לשמוע עליו.
הגדיל לעשות שר הציוצים, שלמה קרעי, שהודיע בטוויטר כי הוא מתנגד למתווה בטרם שמע את פרטיו. השרה לענייני דמיונות מאי גולן, למשל, מחתה נחרצות על פרטים במתווה שלמרבה התימהון כלל לא היו קיימים בו (כמו היכולת של כל שופט לבטל חוק של הכנסת. במתווה מובהר היטב שהסמכות הזאת תהיה מצויה רק בידיו של בית המשפט העליון).
המתווה שהציע אמש נשיא המדינה הוא רחוק מאד מלהיות מושלם, אבל הוא בהחלט מהווה בשורה גדולה ויש בו פוטנציאל אדיר להיות חומר הגלם של החוקה הישראלית העתידית. אינני שותף, אף לא במקצת, לעמדת חלק מעמיתיי שסבורים כי הנשיא גרם נזק בהצגת המתווה משום איבד סופית את מעמדו כמפשר, שכן כאילו "תפס צד". זו איוולת.
הנשיא ניסה ככל יכולתו להגיע לפשרה, ומשלא הצליח לקבל מהקואליציה אפילו את האקט הבסיסי של הקפאת חקיקה, כל עוד דנים במתווה פשרה, הבין שאין לו ברירה, אלא להציג לעם הצעה משלו.
נכון, כרגע אין עם מי לדבר, וספק אם יהיה עם מי לדבר בתקופת ממשלת ההפיכה המשטרית. הממשלה הזאת בזה לסמלים, בזה לנשיא, בזה לממלכתיות, בזה לדמוקרטיה. הממשלה הזאת צועדת בצעדי ענק להכחדת הדמוקרטיה הישראלית. הנחמה היא שכמהירות ההרס, מהירות התרחבות המחאה.
השלטון הבא שיבוא אחרי עידן נתניהו, בין אם יהיה שלטון ימין מתון, בין אם יהיה שלטון מפלגות מרכז-שמאל, יבטל באופן מידי את כל חוקי ההפיכה המשטרית, ובתקווה לא יתפתה להחזיר את המצב לקדמותו, אלא ייקח את מתווה הנשיא ויבסס עליו את פרקי החוקה הראשונים. אם התרחיש הזה יתממש, מתווה הרצוג אכן ייהפך לפרק מפואר בהיסטוריה של מדינת ישראל. ואחרי המלים הגבוהות, הנה התכלס:
המתווה של הרצוג מבוסס בעיקרו על מתווה שהוביל פרופ' יניב רוזנאי, אבל לקח חלקים גם ממתווה הצוות בראשות ידידיה שטרן, ומרעיונות נוספים ממקורות שונים שהגיע אליו. המתווה מייצר איזונים חשובים: מצד אחד הוא קובע שאי אפשר לבטל חוקי יסוד; מצד שני הוא יוצר מנגנון מורכב לחוקק חוקי יסוד, כדי להפחית את הסיכוי לחקיקת חוקים פרסונליים (כמו חוק דרעי), וקובע שהחוק צריך לעבור בפועל בשתי כנסות.
מצד אחד, המתווה מאפשר פסילת חוקים, אבל מצד שני קובע שהסמכות הזאת ניתנת רק לבית משפט עליון. על פי המתווה רק הרכב רחב יכול לפסול חוקים בשונה מהמצב הקיים, ופסילת החוק תיעשה רק ברוב של שני שליש מההרכב הרחב. גיוס חרדים מוחרג לחלוטין מהביקורת השיפוטית.
הנשיא כמובן לא אימץ את הרעיון החולני של רוטמן ולוין לפיו השופטים יהיו בפועל מינויים פוליטיים של ראש הממשלה, אבל כן אפשר מצב שבו שופטי בית משפט עליון יכולים להיבחר אפילו ללא קול של שופט אחד מחברי הוועדה. עילת הסבירות התבטלה לגבי החלטות מדיניות במליאת הממשלה, ועוד. כל ההישגים, שרוטמן ולוין היו יכולים לשווק לקהלם, ובצדק, כהישג גדול, נדחים על ידם בבוז ובביטול.
לאחר פרסום מתווה הנשיא, צייץ העיתונאי, ד"ר יהודה יפרח, אחד מחברי קבוצת ידידיה שטרן, את הדברים הבאים: "לנשיא היה מתווה מאוזן ומוסכם בהישג יד - מתווה הפרופסורים הדיקנים למשפטים (שהייתי חבר בו) - שהוקאליציה הסכימה כמעט לכולו".
נעצור לרגע כאן. ראשית, מהו בדיוק אותו הישג יד? האמת היא שהיד הטובה של חברי הצוות הזה לא השיגה הסכמה. כפי שכתבתי כאן בעבר, היו בה חברים ראויים מימין ומשמאל, ליברלים ושמרנים, שהגיעו להסכמה ברוב הנושאים, אך לא הצליחו להזיז את אבן הנגף - המחלוקת בעניין הוועדה לבחירת שופטים. אז אם חברי הצוות לא הסכימו על המתווה, הכיצד יסכימו רוטמן ולוין? המשך הציוץ של יפרח, שבדרך כלל אני מעריך אותו מאד, כבר הופך למכוער, שלא לומר שקרי: "הנשיא בחר להקשיב למכון הישראלי לדמוקרטיה, לשבור 60 מעלות שמאלה, ולהציע מתווה רגרסיבי שאף ממשלת ימין שפויה לא יכולה לקבל".
זה משונה לאור העובדה שמי שעמד בראש הצוות הזה, פרופ' ידידיה שטרן, כתב היום בבוקר מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת: "מתווה העם או מלחמת אחים". הוא מכנה את המתווה של הנשיא: "מתווה הראוי להיכנס לספרי ההיסטוריה".
שוחחתי אתמול בלילה עם כמה מחברי צוות שטרן, גם מהצד הימני שלו, ששללו גם הם מכל וכל את דבריו של יפרח. אגב, בחלק מהנושאים הצוות של שטרן נוטה שמאלה מזה של רוזנאי, כמו למשל בעניין סבירות מינויים. צוות שטרן אמנם הציע למנוע מבג"ץ לבטל מינויים, אבל גם הציע מנגנון שבו מינוי החשוד בחוסר סבירות יועבר לוועדה מיוחד שתתבקש להמליץ לממשלה אם המינוי סביר או לא. הדרישה הזאת לא קיימת במתווה הנשיא. כלומר, מבחינה זו מתווה הנשיא טוב יותר לפוליטיקאים מהימין.
בכל מה שקשור לחוקי יסוד וסעיפים נוספים, המתווים דומים מאד. פורום שטרן באמת הציע פסקת התגברות ברוב של 70 (מעניין אם רוטמן ולוין היו מסכימים לזה) ואצל רוזנאי אין פסקת התגברות בכלל, אבל כבר שמענו שאפילו פורום קהלת לא מתעקש על כך ובעצמו סבור שהרעיון הוא די רע.
מעבר לכך, ד"ר יפרח, רק לפני רגע היית חבר בצוות שמנסה לקרב לבבות, אז שניה אחרי שסיימת את תפקידך אתה כבר מסמן את הדמון - המכון הישראלי לדמוקרטיה - ומציין שהנשיא החליט לחבור לדמון הזה. חבל להפוך ברגע מחבר בצוות שטרן, לחבר בצוות של גלית דיסטל אטבריאן. לגל העכור הזה הצטרפו אתמול עיתונאים ומובילי דעה נוספים, שמיהרו לסמן מהי הבעיה של המדינה מרגע זה - נשיא המדינה כמובן.
הייתי בין מבקריו של הנשיא לאחר שלא עמד בתוקף על הקפאת החקיקה. חשבתי, ועודני חושב, שבכך סייע לנתניהו, לוין ורוטמן, להפיץ את הספין כאילו הם שוחרי פשרה בניגוד לאופוזיציה ולאנשי המחאה. עם זאת, הטעות הזאת של הנשיא זניחה לעומת המהלך ההיסטורי, לא פחות, שעשה אתמול כשהציג את המתווה החוקתי שלו. המחשבה שהמתווה הזה ייזרק לפח ההיסטוריה לאור הסרבנות הלווינו-רוטמנית, היא מחשבה ללא שאר רוח, ללא עומק היסטורי.
בין אם בחודשים הקרובים יתחיל מהלך חקיקה, ובין אם ה-D9יינים ימשיכו בביצוע ההרס שלהם, מתווה הנשיא שפורסם אתמול יהווה אבן דרך, נ"צ למנהיגים שינווטו מתישהו, או בזמן הקרוב או הרחוק, את דרכם לעבר היעד - הפיכתה של ישראל למדינה ליברלית עם כללי משחק ברורים, שהפרדת הרשויות וזכויות האדם של אזרחיה מעוגנות בטקסט חוקתי, באותיות קידוש לבנה.
ברוך קרא הוא פרשן המשפט של חדשות 13