מחאת "סיפורה של שפחה" מושכת את העין בכל אחת מהפגנות הענק האחרונות נגד ההפיכה המשטרית. זו מחאה ממוקדת נגד האיום הגדל על זכויות נשים בסיסיות, שעד לפני רגע נראו לכולנו כמעט מובנות מאליהן. זו מחאה חשובה, טוב שהיא מתרחשת, אבל הייתי רוצה לראות מחאות נשיות נוספות, שלא מתמקדות רק בזכויות נשים.
יש כאן מחאה ענקית על שינוי משטרי שישפיע על כמעט כל היבט בחיים שלנו. אסור שקולות הנשים יעסקו רק בנשים. אחרת נקבל עוד מאותו הדבר: להט"בים יעסקו בזכויות להט"ב, נשים בנשים וגברים בכל השאר. גם לנשים המרשימות שמאחורי המחאה הזו ברור שהסכנה כאן אינה רק לזכויות נשים, וברור שנשים יהודיות לא יהיו הראשונות להיפגע מהכוח הבלתי-מוגבל שמארגנת לעצמה הקואליציה המטורללת הזו.
נתניהו אולי רוצה להציל את עורו, אבל לשותפיו יש סיבות משלהם לקדם את ההפיכה המשפטית. כדי להבין מה הסכנות בהפיכה הזו, צריך רק לראות מי חברים בברית האפלה של נתניהו, וברגע שמסתכלים אפשר לראות מיד שאחד הכוחות המשמעותיים ביותר מאחורי ההפיכה הם כהניסטים ומתנחלים. הסיפור הוא הכיבוש, הניסיון לספח את השטחים ולסנדל כל אפשרות עתידית לפתרון מדיני. לכן בן-גביר שם, לכן סמוטריץ' ורוטמן. לא מאהבת נתניהו. זכויות נשים, עבורם, הן רק נזק אגבי.
לגברים אין שום בעיה לגבש דעה על הסכסוך, בלי קשר למה שהם עשו בצבא או כמה הם טרחו ללמוד על המדיניות שלנו בשטחים. לא כך אצל נשים, שרבות מהן מעדיפות לא לגעת בכיבוש ובמדיניות הצבאית שלנו. גם אני הייתי כך. הרגשתי שאני לא מבינה מספיק. זה לא מפתיע. אף אחד לא אומר במפורש שנשים לא צריכות להתעסק בביטחון, אבל המסר הזה זועק מכל פאנל ביטחוני שמורכב מגברים בלבד ומכל גבר שאייש את תפקיד שר הביטחון והשר לביטחון פנים. נשים רבות מדי הפנימו את המסר הזה.
מה שמכריע בחירות בישראל הוא ביטחון, לא זכויות נשים, ונשים מדירות את עצמן במודע מעיסוק רציני בנושא הזה. אבל המדיניות שלנו בשטחים עיוורת למגדר, והיא משפיעה על נשים לא פחות מגברים. כך נוצר כאן מצב מעוות שבו נשים ישראליות נאבקות עבור זכותן לשוויון בצבא, אבל מפחדות לדון במשימות שיהיה עליהן לבצע בתפקידים הללו.
מה שמוכיחה ההפיכה המשפטית היא שגם אם אנחנו לא מתעניינות בכיבוש, הכיבוש מתעניין בנו. כשאנו משאירות לגברים את העיסוק במדיניות שלנו בשטחים, אותה מדיניות חוזרת אלינו בדמותם של כהניסטים משיחיים, שעבור ביצור שליטתם במיליוני פלסטינים ופלסטיניות מוכנים בקלות להקריב את הגוף שלנו והזכויות שלנו. וכל עוד נמשיך להשאיר את הנושאים הללו לגברים, נמשיך להיות מופתעות שאין להם בעיה לשלם בזכויותינו עבור האידיאולוגיות שלהם.
אנחנו נמצאות ברגע מסוכן, אבל גם מלא תקווה. כי הרחובות מתמלאים כל סופ"ש בנשים שמסרבות לשבת, לשתוק. אנחנו צריכות לאחוז ברגע הזה בשתי ידיים, לשבור שתיקה - על זכויות נשים, על הפגיעה בלהט"ב, על ביטחון, וכן, גם על העמדת הפנים שדמוקרטיה יכולה לנהל דיקטטורה צבאית בחצר האחורית שלה. זה הזמן. אולי לא תהיה לנו הזדמנות אחרת.
הכותבת היא מנהלת מחלקת החינוך בשוברים שתיקה