שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן הציבו דד ליין של עוד שלושה שבועות להשלמת החלק העיקרי של המהפכה המשפטית, ובמסגרתו, שליטת הקואליציה בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. כבר בתחילת הדרך חזרו ואמרו כי סוף הכנס הנוכחי של הכנסת ה-25 יהיה הזמן שבו ירצו להשלים את החקיקה בשלוש קריאות. אם הקואליציה באמת רוצה בשינוי או בריכוך של המתווה המקורי שהיא מקדמת, זאת בכדי להשיג הסכמה רחבה יותר - השבוע הקרוב הוא זמן קריטי מבחינתה, והגיע הזמן לעשות זאת במעמד צד אחד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, לוין, רוטמן וכמעט כל דמות מכריעה בקואליציה הנוכחית הציעו פעם אחר פעם הידברות, הושיטו יד בפומבי לשיחות עם ראשי האופוזיציה ואף אמרו שיהיו מוכנים להתפשר בחקיקה שהם עצמם מובילים אף שיש לה רוב מוצק בכנסת לאישורו. ראשי האופוזיציה מה עשו בתגובה? לפיד וגנץ, כל אחד בתורו, הציבו פעם אחר פעם תנאים: תעצרו את החקיקה ל-60 ימים, תעצרו את הדיונים בוועדת החוקה, אל תקדמו הצעות חוק על נבצרות או מינויי שרים. תנאים מפה ועד אמריקה עד שלעיתים היה נדמה כי הקואליציה והאופוזיציה הן שתי קבוצות שוות. כאילו אין כאן צד עם 64 מנדטים וצד נוסף עם 56 מנדטים.
המחאה שמוציאה אלפים לרחובות אינה כזו שאפשר להתעלם ממנה, גם אסור יהיה לעשות זאת. כדי למנוע קרע עמוק בעם, אפשר וצריך להגיע להסכמות רחבות יותר, אבל מה עושים כשהפערים בין הצדדים כה גדולים? אם אפשר היה להסיק מסקנה אחת מההתנהלות של שני הצדדים היא שפשרה פוליטית בין קואליציה ואופוזיציה כנראה כבר לא תהיה. מול ההפגנות, וכן מול הארגונים הקיצוניים שמדבררים אותן, אין כמעט סיכוי שלפיד, גנץ או מיכאלי יחתמו על הסכמות שיהיו בגדר הישג לקואליציה, גם אם יהיה זה אחוז מכל מה שהרפורמה המקורית הציעה בתחילת הדרך.
מה כן? אם הנשיא יצחק הרצוג לא יציג מתווה מטעמו, על הקואליציה לקדם ריכוך עצמי של הנוסח הנוכחי, בהתבסס על שיחות שנערכו בשבועות האחרונים עם ארגונים אזרחיים, קרי פשרה במעמד צד אחד, כזו שתעניק לתוכנית המשפטית הסכמה ציבורית רחבה יותר. למשל, נוסח חדש בהתבסס על מתווה פרידמן, אלבשן ואיילנד או אפילו רק חלקים ממנו. לוח הזמנים דוחק בקואליציה וכדי לקדם מהלך כזה, עליה להתכנס לפרטים עד סוף השבוע הקרוב ולכל המאוחר בתחילת השבוע הבא, ואז, להציגו בפני הכנסת, לקיים עליו דיון בשבוע הבא בוועדת החוקה ולאשרו בסוף מושב החורף.
הוויכוח שמתנהל כאן הוא בין קבוצה אחת שחושבת שלבית המשפט העליון יש כוח רב מידי לבין קבוצה שניה שמשוכנעת שהתוכנית המוצעת תעניק לממשלה כוח בלתי מוגבל. הפשרה לא צריכה להיעשות בין שני צדדים. לעיתים, כמו במקרה הזה, זה כמעט חסר סיכוי. אם הקואליציה רצינית ונחושה באישור הרפורמה, ועושה רושם שכן - עליה להיות קשובה לבוחריה, הם הרי הצביעו עבור השינוי הזה, לא לעצור את החקיקה, אך בד בבד מוטלת עליה החובה לקחת ברצינות את קולות המחאה. בהתחשב בכך שוויתור מלא אינה אפשרות על הפרק, פשרה במעמד צד אחד אינה אופציה גסה, היא מחייבת מציאות.